במאמר הקודם תיארתי חלק מבעיות מערכת החינוך והסברתי את מושג ה-'מסרים סמויים', אותם מסרים שעוברים לילדים בצורה חזקה ומקורם ב-'איך' המערכת מלמדת, יותר מב-'מה' היא מלמדת. במאמר זה אסקור את המשך השיחה עם יעריב, בה הוא מתאר את היחס של משרד החינוך לבעיות אותן תיארנו, וכמו כן מציע שיטת חינוך חדשנית שפותרת חלק גדול מאותן בעיות.

הורדת המע"מ (החינוכי)
כשאנחנו, ההורים, מוכנים להכיר בבעיות של מערכת החינוך עולה אצלנו השאלה המתבקשת – מהו יחסו של משרד החינוך אל בעיות אלו? האם גם הוא מכיר בהן? עד תחילת שנות ה-2000 משרד החינוך לא הכיר בבעיות. הגישה הייתה להגיד ש-'הכל בסדר', והיחס למי שניסה להעלות את הבעיות לסדר היום היה כאל אויב המערכת (יעריב מתגאה בנזיפה הרשומה בתיקו האישי מאותה תקופה, נזיפה הנובעת מהצפת הבעיות בפני המפקחת). בתקופת השרה לימור לבנת חל שינוי ביחס זה. באותה תקופה הוקמה וועדת דוברת ואפילו עברה החלטת ממשלה שהכריזה שיש בעיות במערכת החינוך ושיש לשאוף לפתור אותן. ההדים והאדוות של אותה וועדה וגישה ניכרים עד היום – תכניות ברוכות כמו אופק-חדש ועוז-לתמורה יושמו ועדיין מיושמות.
כמו כן – הגישה הכללית של משרד החינוך השתנתה. כמאמר יעריב – 'משרד החינוך מת לשנות!'. במסדרונות המשרד רץ המושג 'הורדת המע"מ' – המתייחס ל-'מורה עומד מול…'. המשרד 'יישר קו' עם האקדמיה ומבין שהשיטה בה מורה עומד מול כיתה אינה שיטה חינוכית יעילה. הוא מתאמץ להוריד את אחוז השעות הללו ולהחליפן בשעות 'אלטרנטיביות'. עם זאת, הבעיה היא שמשרד החינוך 'לא כ"כ מצליח'. המערכת משולה לנושאת מטוסים ענקית עם אינרציה משלה, נושאת מטוסים שלמרות נסיונות הקברניטים לסובבה היא פונה אך במעט – ואם לא יקרה משהו דרסטי רק עוד שנים רבות תתיישר לכיוון הרצוי.

אבל גם משגב משתנה
דוגמא לקושי בשינוי פגשנו בשיחת השולחנות העגולים עם חינה, מנהלת החינוך במועצה, ועם איריס, מנהלת משגב. איריס תיארה המון יוזמות ותכניות המיושמות במשגב. יוזמות אלו ברוכות וחשובות מאין כמותן. עם זאת – צריך להסתכל על היישום הפדגוגי שלהן ועל המינונים שלהן בעיניים פקוחות. שוחחתי עם איריס כמה פעמים לפני הפגישה ולאחריה כדי להבין טוב יותר איך התכניות נראות 'בשטח'. התמונה אינה מעודדת. בכיתות א'-ב' כשליש משעות הלימוד מתבצעות עם יותר ממבוגר אחד בכיתה – בין אם אלו שתי מורות, מורה ותומכת הוראה או קונסטלציות אחרות. במבט ראשון הדבר מרשים, אך כשמסתכלים קצת יותר לעומק הדברים נראים פחות אופטימיים. ראשית – כ-70% משעות הלימוד הן עדיין באותה מתכונת בת 200 שנה של 'מורה עומד מול תלמידים'. לשם השוואה – האם הייתם שולחים את הילד לטיפול רפואי ש-70% מהזמן הוא רק 'סביר'? רק אם אין ברירה… שנית, בכיתות יותר בוגרות אחוז השעות ה-'מתוגברות' נמוך משמעותית ולמעשה מגיע לכשעה שבועית אחת בכיתות ד'-ו'. דבר נוסף שחשוב להכיר הוא אופיין של 'שעות מתוגברות' אלו. בנושא זה נראה שאין מתודולוגיה פדגוגית סדורה. צורת הלימוד ואופי האינטראקציה בין המבוגרים לכיתה תלוי רבות במבוגרים הספציפיים עצמם. למעשה בחלק משעות אלו אופי הלימוד לא משתנה עבור מרבית הכיתה ונשאר בתור 'מע"מ', כאשר תומך ההוראה מסייע 'בצד' לילד-שניים. כאמור, אדגיש שוב כדי שלא ישתמע לשתי פנים – יוזמות אלו ברוכות וחשובות. עם זאת חשוב להבין שלא מדובר כאן על שינוי אמיתי בשיטה, אלא על שיפור היחס המספרי בין מורים לתלמידים, המיושם בחלק קטן מדי של השעות, כמעט רק בכיתות הנמוכות, ולרוב תוך שימוש באותה מתודולוגיה פדגוגית מיושנת.

אז איפה בכל זאת מיושם שינוי אמיתי?
התשובה נקראת 'בי"ס ייחודי על-איזורי'. למעשה כיום הרוב המוחץ של בתי הספר ה-'אלטרנטיביים' – דמוקרטיים, פתוחים, מונטסוריים (כולל רב גילאיים), אנטרופוסופיים ואחרים – הם בתי ספר ממלכתיים לגמרי, המוגדרים 'בי"ס ייחודי על-איזורי'. בתי ספר אלה מקבלים מימון ממשרד החינוך ומהמועצה/עירייה כמו כל בי"ס אחר, הם מחוייבים ללימודי הליבה והם בפיקוח ובאחריות משרד החינוך. עם זאת, הם מיישמים שיטות חינוכיות שונות בתכלית. אגב, 'ייחודי' משמעו בהקשר זה 'אלטרנטיבי', ו-'על איזורי' משמעו שאינו מוגדר כבי"ס איזורי. במילים אחרות, מי שלא רוצה לשלוח את ילדיו לבית ספר כזה לא חייב – יש לו בחירה אמיתית וכברירת מחדל הוא יכול לשלוח את ילדיו לביה"ס האיזורי ה-'סטנדרטי'.

על חינוך קיבוצי מתחדש
אז איך יעריב מציע לעשות חינוך משמעותי, שהוא גם מטפח 'השגים' וגם את כל אותן תכונות שתוארו במאמר השני, אותן תכונות של המאה ה-21 – יצירתיות, חשיבה ביקורתית, סקרנות, למידה משמעותית וכו'? יעריב מציע שיטת חינוך המתבססת על כמה עמודי תווך מרכזיים. אחד מהיתרונות הבולטים של השיטה נעוץ בעובדה שמדובר בשיטה 'אקלקטית' ו-'מתחדשת' ולא בשיטה סגורה ומוגדרת היטב כמו חינוך אנתרופוסופי, חינוך דמוקרטי או חינוך מונטסורי. בתי ספר שמוגדרים בשיטה מסויימת הופכים למקובעים ושמרנים לשיטה, דבר שמונע את עידכון והתאמת הלימוד ליכולות ולצרכים המשתנים של העולם, הקהילה, ההורים והילד הספציפי.

אז מהם עמודי התווך של שיטת 'חינוך קיבוצי מתחדש'?
ראשית אדגיש שהתיאור להלן מבוסס על סיכום שלי בשפה חופשית ואינו מהווה סקירה מסודרת כמו שיעריב וודאי מציג. סביר להניח שבסיכום זה קיימים אי דיוקים כאלה ואחרים ושהדגשים לאו דווקא במקומות הנכונים. ראוי לקרוא את החלק הבא כמעין מבוא לרוח השיטה יותר מאשר תיאור מדויק שלה. כמו כן ראוי להגיד שאם הקיבוץ יחליט על הקמת בי"ס ייחודי שיטה זו הינה רק אחת מהשיטות הפדגוגיות 'על השולחן'. ההורים והקיבוץ יכולים לבחור שיטה אחרת לגמרי או להשתמש בשיטה המוצעת כבסיס ולשנותה למשהו אחר שיותר יתאים לקהילה.

אז הנה עמודי התווך של השיטה.

שיטת הנושאים.
לימוד של נושא במשך תקופה מוגדרת של כמה חודשים. חקר האספקטים השונים שלו ב'קבוצות מחקר' והצגתם לקהילה ב-'פעילות שיא'. שיטה זו יוצרת ומשפרת שייכות, קהילה, חיברות (סוציאליזציה), קבוצה, יצירתיות, סקרנות והבנה אמיתית של הנושא. היא מתבססת על שיטה ידועה בשם 'לימוד מבוסס פרוייקט' (PBL) וכן על מתודולוגיות של 'קבוצות מחקר' (עוד שיטה פדגוגית חדשנית שכבר יושמה ברחבי העולם). העובדה שמדובר על נושא תקופתי חשובה ביותר לעידוד הסקרנות. יעריב מביא כדוגמא לחשיבות התקופתיות את 'אופנות המשחקים' שניתן לראות אצל ילדים. מדובר על התופעה המוכרת לכולנו – במשך תקופה מסוימת כל הילדים משחקים במשחק א' (פוגים, לדוג'). לאחר חודש חודשיים לפתע המשחק נזנח וכל הילדים, כאילו יד נעלמה כיוונה אותם, עוברים להתעניין במשחק אחר. לימוד נושא מרכז והחלפתו לאחר פרק זמן תרתום תופעה פסיכולוגית זו להשגת מעורבות של התלמידים בנושא – עידוד הסקרנות והתשוקה ללמוד ולחקור. ההשואה לנושא מרכז כמו נושא ה-'יזמות' במשגב מתבקשת כאן. אין ספק שנושא זה ראוי ומרתק אבל אין עוררין שלאחר כמה שנים בה לא הוחלף (12 ??) מתחילה לרחף לה תחושת מיצוי קלה (כפי שהתבטאה בחלק מקבוצות ההורים בדיון האחרון שנערך במשגב).

לימוד מיומנויות.
לימוד המיומנויות (שפות, מתמטיקה וכו') יתבצע בשיטה היונקת משיטת מונטסורי. במקום מורה עומד מול כיתה, מנצלים את העובדה שהערוץ התחושתי והחוויתי מפותח אצל ילדים הרבה יותר מהערוץ השמיעתי. מרצפים את המרחב בהמון משימות ומשחקים המלמדים נושא (עזרי מונטסורי). התלמיד והמורה מסכמים על המשימות המוטלות על הילד בכל אחד מתחומי הלימוד אחת לשבוע-שבועיים, ובמערכת מוגדרות שעות לביצוע משימות אלו. הילד בוחר באיזה סדר לבצע את המשימות, וכמה זמן להקדיש לכל משימה. מדי פעם המורה יוצר קבוצות לימוד זמניות בהן הוא מלמד קבוצה קטנה חומר עיוני שיעזור לה בביצוע המשימות הבאות, או לחלופין יוצר קבוצות לימוד בהן ילד מתקדם חונך קבוצה קטנה של ילדים אחרים (מה שידוע באקדמיה כ-'לימוד עמיתים'). ההשוואה בין שיטה זו לבין סיפור התלמידה החרוצה ממשגב שהבאתי במאמר הקודם זועקת… מיותר לציין שבשיטה המוצעת לא היו מונעים מאותה ילדה חרוצה לממש את סקרנותה ואת הלהט ללמוד והיו מאפשרים לה לרוץ קדימה בחומר…
הרחבה של מתודולוגיה זו אפשר למצוא בשיטת לימוד שפותחה לאחרונה בהולנד ונוחלת הצלחות מרובות ברחבי העולם – SteveJobSchool. מדובר על שיטת לימוד שאינה קשורה לסטיב ג'ובס בשום צורה למעט השימוש האינטנסיבי במחשבי טאבלט/אייפדים. הרעיון זהה לרעיון שתואר בשיטת מונטסורי, אך האמצעי הוא משימות הניתנות כחלק מתוכנת לומדה. התוכנה בנויה כך שהמשימות מתאימות את עצמן לרמה ולתחומי העניין שהילד מפגין תוך כדי הלימוד, וכן היא בנויה כך שחלקים גדולים מהלימוד מתרחשים תוך כדי משחק. ראוי לציין שבניגוד לשיטת SteveJobSchool בשיטה שיעריב מציע ללימוד המקוון הזה יוקצה רק חלק מהזמן ולא כולו.
לגבי תוצאות – מאז תחילת המאה ה 20, בה פיתחה מריה מונטסורי את שיטתה, ודרך השאלתה לעולם המקוון בצורת SteveJobSchool לאחרונה– הנסיון מלמד שהקניית מיומנוית בשיטות אלו מוצלח ואפקטיבי ביותר.

בחירה ופסיכולוגיה חיובית
בסיס נוסף של השיטה, הנלקח מבתי ספר פתוחים ודמוקרטיים, וכן משיטות יותר מודרניות של למידה משמעותית הוא בחירה ופסיכולוגיה חיובית.
ראשית לגבי בחירה. אחד מהתנאים ללימוד משמעותי, ו-'הבנה אמיתית' של נושא היא מעורבות בתהליך. כדי שהתלמיד יהיה מעורב בתהליך חשוב שיתעניין בנושא, שתהיה לו סקרנות ורצון ללמוד אותו ולהבין אותו. הבחירה משרתת מטרה זו. הילד צריך להחליט, יחד עם ההורים והמורים, בין מספר תחומי לימוד. הדבר משיג שתי מטרות – לא זו בלבד שהתלמיד יבחר את התחום שמושך ומעניין אותו יותר, אלא גם שעצם הבחירה תיצור אצלו מחויבות יתרה לנושא. חשוב לציין שהשיטה לא מציעה בי"ס 'דמוקרטי' או 'פתוח' – לא כל השעות ותכנית הלימודים ניתנת לבחירה, אלא רק שעות מסוימות המוגדרות מראש.
לגבי 'פסיכולוגיה חיובית'. היום רוב בתי הספר מטפלים ומתגברים ילדים על סמך פסיכולוגיה 'פתולוגית': אתה לא טוב בחשבון – ניתן לך עוד ועוד שעות תיגבור בהן תיאלץ ללמוד… חשבון. מחקרים וכן נסיון חינוכי רב שנים מעידים שדווקא השיטה ההפוכה אפקטיבית הרבה יותר. לכל ילד יש יכולות ותחומי עניין והרעיון כאן הוא לתגבר אותו דווקא בתחומי החוזק והעניין שלו. הדבר מעודד את הסקרנות, משפר את תחושת המסוגלות ואת הערך העצמי, ובנוסף – אם ההורים והמורים ניחנו באורך רוח מספיק – כמעט תמיד התוצאה הסופית תהיה השלמה של החומר גם באותם תחומים בהם הילד התקשה תחילה. ברור מאליו שהיישום של שיטה זו מחייב רמה מסויימת של בחירה, כמו שכבר תוארה. נשים לב שגם בחינוך הקיבוצי הישן שיטה זו הייתה נהוגה, גם אם לא תמיד הסתמכה על בסיס מחקרי או שיטה מוסדרת. ילדי אורווה, ילדי כדור-מים, ילדי מסגריה, ילדי מוסך, ילדי גד"ש, ילדי חצרנות, אותם ילדים אומנים ואותם ילדים שבגיל 16 כבר ניגנו או שרו מול כל הקיבוץ בחג משק – לרבים היו תחומי העניין והאפשרות לצלול לתוכם גלגל הצלה ולאחר מכן גם קרש קפיצה להישגים מופלאים בתחומים ה-'סטנדרטיים'.

הבסיס הערכי – רגשי – חברתי
כאן מדובר על שני תחומים. ראשית – חינוך לערכים, על כל המשתמע מכך. זה מושג בעיקר ע"י הקפת התלמידים בסביבה ערכית עם מורים ערכיים המדגימים התנהגות ערכית. שנית – אותו חיבור רגשי וחברתי היוצר את ה-'קבוצה'. חיבור זה נוצר ע"י יישום תכנית לימודים רצופת חוויות. בין אם ע"י עבודה משותפת על נושא מרכז, על הצגה או דגם שיוצגו לקהילה (מי אמר הצגת בר מצווה/מפגן אש?) ובין אם ע"י טיולים ופעולות רבות של 'חינוך בלתי פורמלי' – ערכן החינוכי של החוויות לא יסולא בפז.

כיתות רב-גילאיות
בסיס נוסף ומהותי בשיטה הוא הלימוד בכיתות רב-גילאיות. יש לכך כמה נימוקים. ראשית – פילוסופית – ביה"ס בא להכין את הילדים לעולם. אין בעולם שום מסגרת חד גילאית (עלה חריג אחד – חדר לידה…). חישבו רגע על המסגרות השונות בחייכם. בכל מסגרת יש את הוותיקים/מנוסים יותר ואת הצעירים יותר. היכולת ללמוד מעמיתים מנוסים ולסייע לעמיתים חסרי נסיון היא לרוב קריטית להצלחה אישית במקום עבודה וכן להצלחת מקום העבודה עצמו. למה שבית-ספר יהיה שונה? למה שהילדים לא יתחילו לתרגל את המיומנויות הבין אישיות החשובות הללו כבר בגיל מוקדם?
נימוק שני התומך בכיתות רב גילאיות קשור לקבוצת ייחוס חברתית ולקיבוע 'תפקיד' חברתי בתוך קבוצת הייחוס. בכיתות 'סטנדרטיות' (כמו גם בכיתות אנתרופוסופיות), הילדים לומדים בתוך אותה קבוצת ייחוס במשך כל שנות היסודי. הדבר מביא לקיבוע ההיררכיה החברתית וה-'תפקיד' שכל ילד לוקח בתוך היררכיה זו. הליצן של הכיתה לרוב ישאר ליצן הכיתה למשך כל שנים אלו. לחלופין, בבתי ספר דמוקרטיים בהם אין כמעט קבוצת ייחוס מסודרת (כל ילד לומד במסלול בחירה ייחודי משלו), הילדים מתרגלים מעבר בין המון 'קבוצות' לימוד, אבל קבוצת הייחוס – ה-'כיתה' – חסרה. בשיטה המוצעת – בה קבוצת הייחוס היא רב גילאית (לרוב תלתונים, לדוגמא – כיתות א' עד ג') – נוצר איזון טוב בין הקבוע למשתנה. מצד אחד כל שנה קבוצת הייחוס משתנה, אך מצד שני זה קורה רק פעם בשנה, וגם אז, רק שליש מהכיתה מתחלף. בכל שינוי כזה כל אחד מהילדים יחווה שינוי מבורך ב-'תפקידו' החברתי – החל ב-'צעיר', דרך 'מתבגר', כלה ב-'וותיק' ואז חוזר חלילה. שילוב בריא בין מה שדינמי למה שקבוע, שיוצר נסיון חיים חשוב אצל הילדים.
יש עוד מספר נימוקים התומכים בחינוך רב גילאי – הפחתת תחרות הרסנית, קבלת השונה, ועוד ועוד. האינטרנט מלא במחקרים ובסיפורים על בתי ספר המשבחים את יעילות השיטה. אבל יש עוד נימוק חשוב נוסף מפתיע. שיטה זו מחייבת את המערכת והמורים להתאים תכנית פרטנית לכל ילד וילד. 'לראות' כל ילד וילד במובן העמוק של המילה. במילים אחרות – גם אם הנטייה הטבעית של מורים שגדלו במערכות הסטנדרטיות תהיה לשקוע חזרה לנוחות המוכרת של מורה עומד מול כיתה – בכיתה רב גילאית זה לא אפשרי. הרב-גילאיות יוצרת מערכת עם 'נקודת שיווי משקל יציבה' של חינוך מותאם אישית!

אבל מי יודע אם זה בכלל יעבוד?
והאם כבר יש בתי ספר כאלה? בית הספר הקיים הקרוב ביותר בגישתו החינוכית לגישה המוצעת הוא בי"ס א.ד.ם סביבה בגעש. ביה"ס הוא בי"ס ממלכתי, המשויך לגעש וליקום. הוא קיים במתכונתו הנוכחית כבר כ- 16 שנים, ומשני הקיבוצים גם יחד יש רק מתי מעט, כ-4-5 ילדים סה"כ, שלא למדו בו (למרות שהמועצה האיזורית התחייבה להסיע בחינם כל ילד שירצה ללמוד בביה"ס האיזורי ה-'סטנדרטי'). מעבר לילדי שני קיבוצים אלו כשני שליש מהתלמידים בביה"ס אינם ילדי הקיבוצים אלא תושבי הסביבה (המתמודדים עם רשימות המתנה ארוכות כאורך הגלות). על איכות החינוך בו עוד לא בוצע מחקר מסודר, אבל יעריב מצטט את רז אליה, מחנך וותיק בחטיבת הביניים רמות חפר אליה הגיעו בוגרי ביה"ס בעבר. לדבריו הייתה תופעה חוזרת בכל מחזור של יוצאי א.ד.ם סביבה אותו חינך. בשלושת החודשים הראשונים לכיתה ז' היו בוגרי ביה"ס 'בשוק' של הסתגלות לבי"ס 'הרגיל', אבל לאחריו הם הפכו לתלמידים המובילים בכיתה. כאמור – מדובר על בי"ס אליו הולכים כל ילדי הקיבוץ, כך שלא ניתן לייחס התרשמות זו לאיזשהו סינון של התלמידים או פרופיל מוקדם של ההולכים לביה"ס. כנראה שבכל זאת עושים שם משהו נכון.
ביה"ס הדמוקרטי בגבעת אולגה – גבעול – גם מיישם חלק מהשיטות המוצגות, אם כי בשל היותו מוגדר 'דמוקרטי' האופי שלו קצת שונה.

ולגבי העתיד…
בספטמבר הקרוב יקום במושב סלעית בי"ס נוסף בסגנון זה, תוצאה של דיון קהילתי דומה לזה שמתקיים אצלנו. אגב – ביה"ס בסלעית לא יהיה 'על איזורי' כי אם משוייך למושב. כמו כן בספטמבר הקרוב גם יקום סוף סוף ביה"ס במעברות, גם כן תוך שימוש בשיטה זו. בשני הישובים מדובר על בתי ספר ממלכתיים אליהם נרשמו הרוב המוחץ של ילדי כיתות א' (שניהם מוקמים בתור 'בי"ס צומח'). מקום נוסף בו תייושם השיטה הוא ביה"ס שמנהל יעריב בשכונת ג'סי כהן, בחולון. מדובר על בי"ס סטנדרטי, עם מדד טיפוח גבוה שהיה במשבר עמוק. בספטמבר הקרוב הוא יהפוך לבי"ס ייחודי שישתמש בשיטה המתוארת. שלושת בתי הספר הללו עתידים להצטרף לבי"ס א.ד.ם סביבה בגעש כמוקדי עליה לרגל למורים ואנשי חינוך המבקשים לראות איך ניתן לעשות חינוך אחר, נכון יותר, עדכני יותר, רגיש ואפקטבי יותר.

לסיכום
השיטה שהוצגה כאן בראשי פרקים מבוססת על ידע תיאורטי והמון המון נסיון בשטח. היא מציעה פיתרון מעשי (לא יחיד כמובן) לבעיה גדולה שהאקדמיה מתחבטת בה כבר כמה עשורים ומשרד החינוך קצת יותר מעשור. אין כמעט וויכוח שבתי הספר הקיימים אינם מותאמים לצרכי החברה והיחיד במאה ה-21. יש מספר שיטות חדשניות מתאימות יותר שהאקדמיה מציעה – אבל איך מיישמים אותן? איך בונים מודל חדש לביה"ס – מודל פרקטי הכולל גם תיאוריות חינוכיות חדשניות גם שיטות פדגוגיות ישימות, מערכת שעות, עמידה במסגרת תקציב, הכשרת מורים, ועוד – כל מה שבי"ס צריך. השיטה של יעריב מציעה מודל חדשני אך גם פרקטי העונה לכל השאלות האלה.
בין אם נבחר בשיטה זו או בשיטה אחרת – לנו בגח"א יש הזדמנות ומחוייבות לתת לילדינו את החינוך המצוין המגיע להם. אין להם זמן לחכות עד שנושאת המטוסים הנקראת 'מערכת החינוך' תתיישר לכיוון החדש שלה. עוד מעט חמישית מהמאה כבר עברה ומערכת החינוך רק מתחילה לחפש את דרכה ב-'חינוך המאה ה-21'. בשטח עדיין שולטות שיטות החינוך המיושנות של תחילת המאה ה-19. כמה שנים זה עוד ימשך? בואו נוריד את הילדים מנושאת המטוסים המיושנת ונשים אותם על ספינה חדשה – ספינה שתתקדם לכיוון נכון יותר ותראה לנושאת המטוסים את הדרך. אני שב וקורא לכל הקהילה – בשם צוות ההיגוי של הדיון החינוכי, בשם ההנהלה החינוכית, בשמי, ויותר חשוב – בשם ילדינו – הצטרפו לדיון החינוכי. בואו לשמוע ולהשמיע. ללמוד על שיטות חינוכיות ולהציע חדשות. להשפיע. רק כך נוכל להגיע לחינוך המצוין שכולנו רוצים.