תמר ערכה את העלון בשנת 1990 וגם בשנת 1993 וסייעה בהתנדבות בין 2003-2010. היא כותבת איך אמור להיראות העלון כיום, לדעתה

הגעתי לעריכת העלון מתוך עבודתי כעיתונאית, עורכת לשון וכתבת לעת מצוא ב"על המשמר" ובהמשך בעיתון התנועה הקיבוצית. דעתי הייתה שכלי התקשורת הפנים-קיבוצי (תקראו לו עלון או עיתון) צריך להיות נושא הקשר ההדדי בין חברי הקיבוץ לבין עצמם ועם מוסדות הקיבוץ. לפיכך צריך להיות בו  קודם כל דיווח שוטף הקשור להתנהלות הקיבוץ ולנושאים העומדים על הפרק והן לדעות של החברים בכל הנושאים המעניינים אותם כאשר מתכונים לעוגות, עיצוב פנימי של בתים, ענייני לבוש וכדומה הם רק קישוט מענג, כמו הקרם על העוגה.

מן הנסיון למדתי שאין להסתמך רק על רצונם הטוב של בעלי התפקידים לדווח, אלא רצוי שיהיה כתב שילמד מקרוב את הנושאים ויעבירם לציבור. כיוון שהמערכת מנתה אותי בלבד, בחצי משרה לגליון דו-שבועי, לא יכול היה הרעיון הזה לצאת לפועל. כשהייתי חלק ממערכת רחבה יותר יצא הדיווח נשכר, אבל כתב "לענייני" לא נמצא.

נדמה לי שעל ההבדל בין עבודת יחיד לבין צוות עורכים אין מה להרבות דברים. היתרון היחיד שיש לעורך יחיד הוא שאין ויכוח אלא עם עצמו מה ייכנס ומה יישאר בחוץ. מבחינתי, אף שאני אוהבת לעשות דברים בעצמי ולא להטיל על אחרים, העבודה עם צוות עדיפה תמיד. יש מפגש פורה של דעות ורעיונות שיחיד לא יכול להעלות בעצמו. העבודה המשותפת, מלבד הגדלת המאגר, נתנה לי גם את האפשרות להעמיק ולחדד את החשיבה למול עמיתותיי וגם סתם שעות של בירור, החלפת דעות וסיפורים ואפילו סתם "קשקושים" ונשארתי עם שתי חברות טובות.

היום, כשיש מגוון של כלי תקשורת והרבה יותר אינפורמציה עוברת בקיבוץ, אני חושבת שאפשר להסתפק בכלי שהוא יותר מסוג עלון, שיש בו יותר דברים לא חשובים אבל מעניינים, אך דרושה הגדרה ברורה יותר מה מתאים לאיזה כלי וכן להנגיש אותם יותר לחברים שלא נולדו עם מסך ביד.