את עמליה אני פוגש בערב 31 באוגוסט על מרפסתה, שם מקבלים תמיד שיחה נעימה, כוס קפה משובח ורגע של הירגעות. למחרת, בפעם הראשונה אחרי 36 שנים, היא כבר לא תלך ברגל לביה"ס "שפרירים" שעוזב את גח"א כמעט 65 שנים לאחר הקמתו

עמליה החלה לעבוד ב"שפרירים" בשנת 1985, אז עדיין בניהולו של בנימין שפריר, המייסד והמנהל הראשון. ביה"ס עסק בלימוד וטיפול בבני ובנות נוער עם קשיים רגשיים, קשיים לימודיים, מגבלה שכלית קלה, בעיות של קשב וריכוז, לקויות למידה ועוד. הגישה החינוכית הייחודית לפיה התנהל ביה"ס ראתה בראש ובראשונה את התלמידים והתלמידות כבני אדם ולחפש את החוזקות של אחד ואחת מהם. "אצלנו מנגנים ע"פ שמיעה ולא ע"פ תווים, כי התווים יבואו אחרי זה". (בנימין שפריר).

"כשהתחלתי לעבוד הייתי ללא התמחות בחינוך מיוחד. שפריר לא האמין בתעודות וטען שמי שרוצה לעסוק בתחום, יגלה שהוא אוהב אותו ורק אח"כ ילך וילמד באופן מסודר. עבדתי כמחנכת, בתחום התקשורת ובתחום הטיפולי הייתי פעילה מאוד בצד החברתי של ביה"ס ואחרי ארבע שנים יצאתי ללימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים" היא נזכרת. תקופת הניהול של שפריר התאפיינה במתן אוטונומיה למורים ולא משרד החינוך קבע את תהליכי הלמידה.

"כאשר שפריר פרש מתפקידו, החליפה אותו נעה לוי אשר שמרה על הצבע והאופי המיוחד של ביה"ס, אבל לאחר יציאתה לגמלאות, החלה כניסת משרד החינוך לביה"ס שהביאה שינוי דרמטי בניהול ובצוות: רבים עזבו, התחלפו, יצאו לפנסיה וביה"ס התחלק לשלושה בתי-ספר", מספרת עמליה.

זו הייתה תקופת שינוי מורכבת. "בוטלו פרויקטים ייחודיים ורבים מחבריי וחברותיי עזבו. ה'אני מאמין' של שפריר השתנה והגיעו שיטות שהיו מותאמות להנחיות משרד החינוך. ממש הייתי באבל כי חברים וחברות שלי עזבו וגם כי היה צריך ללמוד כאן שפה חינוכית חדשה כשכל דרך העבודה השתנתה. מה שהחזיק אותי ועזר לי להישאר בתקופה המטלטלת הזו היה העבודה המספקת עם התלמידים אותם אהבתי מאוד. תמיד זכרתי שילד הוא ילד ותמיד יהיו לו צרכים ייחודיים ואני כאן עבורו. יחד עם הצוות הטיפולי, הקמתי מרכז 'פסק זמן עם עמליה'

אליו הגיעו ילדים רווים חוויות קשות מבית ותסכולים שונים שחוו בבתי-הספר מהם הגיעו. הם לא היו בשלים להיכנס לכיתה ופסק הזמן היווה להם בית והתאקלמות ויחד איתם, התחלתי 'לפרק את המוקשים'. העבודה נתנה לי מרחב גדול מאוד להתפתחות במגוון תחומים".

עמליה מלאה סיפורי "שפרירים" כרימון. שאלתי על סיפור מיוחד עם הצלחה אישית שלה, אבל היא מדגישה שלא מדובר בהצלחתה האישית אלא בהצלחת הנער/ה שפגשו גם בה והיא סייעה באותו רגע מסוים. אני מזכיר לה חניך מ"שפרירים" שהוא גם קרוב משפחה שלי (לא מגח"א). בכל פעם שאני פוגש בו ובאמו, הם מרעיפים על עמליה שבחים ויהיו אסירי תודה לעולם על מה שעשתה עבורו. "תמיד היה חשוב לי הקשר האישי. עד היום אני בקשר עם תלמידים ותלמידות רבים שנקרו בדרכי. חלקם כבר בני 40 ואני עדיין מתרגשת לפגוש אותם, לדרוש בשלומם ולדעת מה קורה בחייהם".

"הילדים האלה הם בית עבורי. אתה צריך להיות בעצמך חינוך מיוחד, כדי לדעת מה עובר על ילד בחינוך מיוחד". כל חייה המקצועיים, היא חשה שנועדה להיות למען אלה שחייהם לא היו פשוטים והיא לא יכולה הייתה לעשות משהו אחר.

בשנה האחרונה היא לקחה חלק בצוותים שתכננו את המעבר הפיזי והפיכת "שפרירים" לביה"ס "שבילי העמק" ביכון. מזה שלוש שנים שהמעבר על הפרק, אך מסיבות שונות הוא נדחה. כעת זה קורה והיא מתרגשת מאוד לדבר על בית-הספר החדש והחוויות החדשות המצפות שם. המקום נבנה ע"פ חזון חדש ומותאם לצרכי הלמידה של ילדים עם צרכים מיוחדים ובנוי מחללים שבכל אחד מהם יש עיצוב מיוחד המותאם ספציפית לצרכי הלמידה. אבל רגע – אני שואל אותה מה יהיה תפקידה שם והיא עונה שבעצם אין לה תפקיד כיוון שהיא יוצאת לפנסיה.

"לפני כמה ימים קמתי מדוכדכת ולא היה לי כוח לעשות כלום, לא כלים, לא כביסה ולא סידורים. ניסיתי להתחבר לרגש הזה ולהיות בתוכו, כי הבנתי שיש כאן חוויית פרידה, נשארתי בעצבות ונתתי לה לעבור דרכי כי חווית הפרידה, אחרי 36 שנים, היא לא פחות משמעותית ומרכזית במקום שהיה לי בית".

לא לדאוג, היא בטוחה שתבוא הרפתקה חדשה וכשאנחנו מסיימים את המפגש המרגש, נשאר רק לאחל לה המון הצלחה בדרכה החדשה והצלחה לבית-הספר "שבילי העמק" בביתו החדש.