רציתי לשתף שהשנה אני מובילה תהליך משמעותי של צמצום השימוש בפלאפונים בבית-הספר בו אני עובדת כיועצת חינוכית. התחלנו מתוך צורך פשוט: לתת לנוער מרחב אמיתי ללמוד, להתפתח ולשכלל מיומנויות חברתיות, אך רק כשהפלאפונים הוכנסו לארון גילינו לעומק עד כמה רבה השפעתם (השלילית).

ברגע שמסירים את המסך, מתרחשת תופעה כמעט קסומה:

הילדים חוזרים לדבר זה עם זה, הם צוחקים, משחקים, מתווכחים, מתפייסים והכול פנים מול פנים כאשר הם מגלים רגישות וחמלה למראה המבט בעיניים של מי שמולם ושפת הגוף שלו. העיניים שלהם שוב נוצצות והם שוב נוכחים. במקום מבטים מוטים כלפי מטה, יש מבטים המופנים פנימה והחוצה אל עצמם, אל החברים ואל הסביבה שלהם.

כיועצת חינוכית האמונה על הרווחה הנפשית של התלמידים, אני נתקלת מתוקף תפקידי במקרים רבים של בריונות ברשת, חרמות (שהאפקט שלהם מתעצם ברשת) הטרדות מיניות ברשת, חשיפה של נערים ונערות לסרטונים אלימים ומיניים שחודרים להם למחשבות ומצלקים את נפשם.

מה שפקח את עיני וגרם לי לצאת לפעולה היה "דור בחרדה", ספרו החדש של פרופ' ג'ונתן היידט העוסק בהשפעות הסמארטפונים והרשתות החברתיות על בריאות הנפש של בני הנוער. לטענת היידט, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, התרחש מהפך שקט אך הרסני, במסגרתו השתנתה מהיסוד ילדותם של מיליוני ילדים ובני נוער. השינוי הזה כולל צניחה במדדי בריאות הנפש של המתבגרים ובמקביל, עליה דרמטית בשיעורי הדיכאון, החרדה, הפגיעה העצמית ואפילו שיעורי ההתאבדויות. היידט טוען שזה לא צירוף מקרים אלא קשר סיבתי – חיי החברה של בני הנוער עברו לסמארטפונים.

מחקרים רבים מראים כי הסמארטפונים פוגעים בהתפתחות הילדים בשלל דרכים החל ממחסור בשינה, דרך חסך חברתי ועד קיטוע הקשב והתמכרויות. בנוסף, רואים לאורך השנים ירידה ניכרת ביכולת האמפתיה בחברה כולה בשני מדדים: ביכולת להרגיש חמלה כלפי מישהו אחר וביכולת לראות מצב מנקודת מבטו של הזולת. האמפתיה היא כמו שריר המתחזק ונבנה על-ידי אינטראקציות חברתיות פנים מול פנים. כשאני אומרת משהו מעליב או פוגע ורואה את המבט בעיניים של מי שפגעתי בו ואת שפת הגוף שלו, אני לומדת טוב הרבה יותר על יחסים בינאישיים ומפתחת חמלה לאחר. גם כחברה, ניתן לראות שהשיח הפך להיות אלים ופוגעני יותר, הרשתות נותנות במה לקיצוניים ו"גיבורי מקלדת" ומשפיעות רבות על דעת הקהל והתחושה הכללית שלנו.

                                                                                                                    

תוך כדי התהליך בבית-הספר הבנתי דבר עמוק הרבה יותר:

אי אפשר לייצר שינוי אמיתי רק בתוך כותלי בית-הספר. ילדים חיים בתוך מערכת אקולוגית שלמה של בית, קהילה ומרחבים חברתיים. אם אנחנו רוצים שהם יפחיתו מסכים, אנחנו חייבים לתת להם דוגמה אישית – כי פשוט אין דרך אחרת שעובדת.

ילדים לומדים מאיתנו לא על פי מה שאנו אומרים אלא על פי מה שאנו עושים.

עומס דיגיטלי

מבוגרים רבים (ואני ביניהם) נמצאים שעות רבות מול הפלאפון. העבודה מציפה אותנו מסביב לשעון, ההודעות, ההתראות והעדכונים לא מפסיקים והמסך הפך לאיבר נוסף בגוף שלנו. הגבולות בין בית לעבודה, בין זמן פנוי לזמן דחוף, היטשטשו לגמרי. החל בגיל רך מאוד ילדים רגילים לראות את ההורה שלהם מסתכל במסך ומבלי להתכוון, מפסיד זמן יקר מפז עם הילד שלו ומעביר מסר בעייתי.

נוצר מצב של חוסר איזון דיגיטלי, כאשר הטכנולוגיה ובעיקר המדיה משתלטת עלינו, גוזלת מאיתנו עוד ועוד זמן, לוקחת מאיתנו את הקשב ותשומת הלב שלנו ובמקום שתעזור לנו ותקל על חיינו, אנו חשים לעיתים קרובות מוצפים, עמוסים ופחות ופחות נוכחים בחיים – ברגע בו אנו נמצאים ועם האנשים הנמצאים מולנו.

הקרב על הקשב

אנחנו מתמודדים מול תעשייה אדירה ומתוחכמת המגלגלת מיליארדים במאבק על הקשב שלנו. הקשב הוא משאב יקר וחברות הענק יודעות זאת ומפעילות את כל האמצעים העומדים לרשותם כדי לפתח אפליקציות שיהיו כמה שיותר ממכרות כדי שנהיה במסך כמה שיותר זמן.

בתוך המציאות הזו, הילדים והנוער משלמים את המחיר הגבוה ביותר, מכיוון שהילדות שלהם הפכה מילדות מבוססת משחק לילדות מבוססת מסך – עובדה המזיקה להתפתחות התקינה שלהם וגובה מחירים חברתיים ורגשיים. המוח שלהם עדין ונמצא בשלבי התפתחות, הנפש שלהם תמימה ואנחנו נותנים להם מכשיר המכניס אותם טרם זמנם לעולם המבוגרים. כדי להתפתח כראוי ילדים זקוקים לנוכחות מלאה בעולם, למשחקים ולוויסות רגשי. החלק במוח שאחראי על שליטה עצמית, עדין לא סיים להתפתח ולכן הם מתמכרים יותר בקלות.

מול כוחות כה גדולים – אפשר לשנות רק יחד.

בית-ספר, הורים, קהילה – כולנו חלק מאותה תמונה. כשמבוגר מניח את הפלאפון בצד ומביט בילד שלו באמת, הוא לא מפחית מסכים-   הוא מגביר נוכחות! הוא נותן לילד דוגמה חיה של ויסות, איזון ובחירה.

המצב הקיים הוא לא גזרת גורל ולא חייבים לחיות כך. זה לא מיטיב עמנו וזה פוגע בילדינו.

אפשר וניתן לשנות נורמות התנהגות וכבר עשינו זאת בעבר – מי יכול לדמיין היום שלפני 30 שנים עישנו במטוסים, באוטובוסים ובחדר האוכל? שקטפו כלניות ורקפות עד שהן כמעט נעלמו כליל? בעזרת קמפיין מוצלח להעלאת המודעות לנזקים ולמחירים ובעזרת חינוך, הצליחו ליצור נורמות חדשות. אבל כיום ההתעוררות צריכה להגיע מלמטה, מהשטח. במדינות רבות בעולם כבר החלו לחוקק חוקים ומבינים שדרושה התערבות רחבה.

כוחה של קהילה

התברכנו ואנו גרים בקהילה חזקה המשקיעה משאבים רבים בחינוך ובערכים. אני שמחה לבשר שהחינוך הבלתי פורמאלי החליט "להרים את הכפפה", לא להישאר אדיש ולפעול למען הילדים. בימים אלו אנו מגבשים תוכנית חינוכית שתשלב הורים וילדים יחד, בתקווה שיתגבש מיזם רחב יותר שיכלול גם את הענפים והתרבות –  את הקהילה כולה. אך מעבר לקהילה השינוי מתחיל בנו המבוגרים – בבית שלנו ובהרגלים שאנחנו מסגלים לעצמנו. רצוי להקצות זמן נוכחות משפחתי ואישי ללא הפלאפון ולאוורר קצת את המוח. כמי שזכו בילדות ונעורים ללא מסך צמוד, יש לנו את האחריות והיכולת לעצור רגע, להתבונן סביבנו ולהחליט לשנות.

כי קדמה זה גם לדעת לעצור.