בספרות, כמו כמעט בכל דבר בחיים, יש דרכים מרכזיות, אוטוסטראדות, כבישים, שבילי עפר ומשעולי יער. הפעם אני רוצה לסטות מן הדרך הראשית ולהתבונן בדרכים הצדדיות, בשבילי היער של הספרות העברית, שיש בהם מקומות קסומים ולפעמים זה נפלא לגלות אותם לעצמך. הקבוצה שאליה אני רוצה להפנות את המבט הפעם היא לא ממש קבוצה אלא במובן זה שקבוצת כוכבים היא קבוצה, כלומר, רק מנקודת מבטו של המתבונן – אני. לא יודע אם היו קשרים ביניהם, או כיצד התייחסו אחד לשני אבל אני, לחווייתי, מוצא משהו משותף ביניהם ואעמוד על כך בהמשך.

חמישה סופרים יש בקבוצה שלי, שהפעם אסקור אותם במשותף. אולי בהמשך ניקח אחד או יותר להתבוננות מפורטת יותר. בין החמישה – שניים כבר אינם איתנו ושלושה צעירים יותר. יהודית הנדל (1921 – 2014) יהושע קנז (1937 – 2020) ישעיהו קורן (1940 – ) יובל שמעוני (1955 – ) ולאה איני (1962 – ).

מבין ספריה הידועים של הנדל – 'רחוב המדרגות', 'ליד כפרים שקטים', 'הר הטועים', 'הכוח האחר'. הספרים של קנז – 'התגנבות יחידים', 'מחזיר אהבות קודמות', 'בדרך אל החתולים', 'מומנט מוזיקלי', 'אחרי החגים' ועוד. ספרי ישעיהו קורן – 'לוויה בצהרים', 'שתי כפות ידים' ו'מילה'. יובל שמעוני— 'אל העפר', 'קו המלח', ואחרים. ולאה איני – 'ורד הלבנון', 'בת המקום' ואחרים. 

ודאי שכל סופר הוא עולם נפרד בפני עצמו אך יש, בעיניי, משהו משותף לכולם – המקום הוא ישראל של היום: עיירת עולים, מושבה נידחת, מחנה צבאי עטור אקליפטוסים. האנשים הם אנשים פשוטים, ילדים, אנשים בעלי שיבה, אנשי צבא, נשים המחפשות את מקומן, עולים חדשים מן הגולה שהפכו לחקלאים בעל כורחם ועוד. היום הוא יום קטנות, המאורעות אינם גדולים, המבט צמוד לגובה העיניים של הגיבור המתבונן ואם זה הילד – ממש בגובה נמלה.

יש שני קווי עצב ויופי שנפגשים בסיפורים. עצב העולם, תלאות העולם הישראלי על כל בעיותיו, מוזרותו, שונותו מהעולם שמסביב לו והעצב האישי, הגורלי, של הילד במושבה הנידחת, של החייל הבודד בבסיס ושל האם השכולה בבית הקברות. אך בצד העצב יש הרבה אור בספרים, לא אור זרקורים או פנסים רבי עוצמה ואולי אף לא הרבה אור שמש, אבל אור מנורת קריאה אינטימית, אור של חוויה.

אם לבחור מה לקרוא מבין הספרים הרבים, במה להתחיל, למי שלא מכיר, הייתי מציע: יהודית הנדל – 'הר הטועים', אישה מבקרת בבית קברות באופן סדרתי. כל עולם השכול הכל-כך ישראלי נפרש באופן שקט ונוגע ללב. 

יהושע קנז – התגנבות יחידים'. ספר שרבים מבני דורי ראו בו את הביטוי האולטימטיבי של הדור. קבוצת טירונים מגוונת מאוד של כ"למדים (בעלי כושר לקוי) בבה"ד 4. 

ישעיהו קורן – 'שתי כפות ידים ומילה'. קובץ סיפורים נוגע ללב, מבטו של ילד במושבה נידחת במגע ראשוני עם האדמה וחיותיה. 

יובל שמעוני (סופר אהוב עלי במיוחד) – 'חדר', הסיפור הראשון אודות קבוצת חיילים בבסיס נידח עושה סרט וגם 'אל העפר' – מסה ספרותית על סופיותו של האדם כפי שהיא משתקפת בתנ"ך (הפרק על קהלת – מקסים).

לאה איני – 'בת המקום', שני סיפורים: בת המקום וספרא. הראשון מרחיק עדותו על נערה אמריקאית בעוד השני על נערה ישראלית במקום בעייתי.

עד כאן על עולם אחר ופחות ידוע בשבילי היער של הספרות הישראלית. אני מניח שעוד אחזור אליו בפינה זו או אחרת.