סאניוויל, קליפורניה

חלק א':

לתפעל את הפייסבוק.
לגור בבית ריק, ולמלא אותו כמו כשהיינו ב"חיילים".
להבין שחסרה לך מצקת למרק רק אחרי שהמרק מוכן.
לצפות כל פעם מחדש לתרגום (בהרכבת רהיטים מאיקאה, למשל) שלא בנמצא.
לשלם 40$ על חבילת תקשורת לנייד שברוב המדינה כלל אין קליטה.
לקנות ג'ינס של גאפ ב 80 ₪, ולא להאמין שבארץ קניתי ג'ינס של קסטרו ב 200 ₪.
לשטוף את הפרקט. זה לא לנקות! זה למרוח.
לנהוג במיניואן משפחתית שאינה מביישת את "ערבה-רגב הסעות".
לעמוד ב line של ההורים בבי"ס, ולראות את הילדים מרחוק עומדים ב line שלהם.
לא לשלם שכ"ל לימוד, ולתרום כל השנה כסף לבי"ס.
לקוות שיש תלמיד בכתה של הילדים שיודע עברית, ואז להתחרט, כי ככה הם לא לומדים אנגלית. ואז להתחרט שוב – כי הם לא מבינים כלום וזה נורא קשה.

חלק ב':
לנצל כל סופ"ש לטיולים. לפרסם מהר בפייס.
להנות משעון קייץ עד הסוף.
לדעת שצריך להתחיל לראות את הסדרות האמריקאיות, ולדחות עוד קצת את הטוב הזה.
להחליט אם לציין את ערבי שבת, או שלא. וגם את שאר החגים – היהודים והאמריקאים.
לקנות מילקי ב 10$ במכולת של הישראלים ולהרגיש ברי מזל כמו סנדי בר בדמי ימיה.
כנ"ל לגבי הדוכן הכשר ב"סייפווי" וב"לאקי".
להבין שהחברים החדשים של הילדים לא יהיו מבת חפר אלא "ספנישים" או אסייתים.
לאסוף את כל החומרים לעוגה, ואת כל המכשירים, ולתרגם את הכמויות והמידות, ובכל זאת לקבל עוגה אחרת.
לטייל בעיר כרמל, ולא להפסיק לחשוב שזה שם של הר.
לארח בשמחה כל ישראלי שמזדמן לרחוב.
ללמוד לעמוד בתור. ולעמוד בתור. ולעמוד בתור.
להתלונן שגרים ע"י סן פרנסיסקו ולא ע"י לוס אנג'לס תוך כדי עמידה בתור בדיסנילנד.
לשכוח להתקין מקלדת בעברית באייפון החדש.
להתכונן להאלווין כשבארץ מתקיימת עצרת 20 שנה לרצח רבין.

חלק ג':
להיפרד.
להתגעגע.
להגיד בסוף היום "חוזרים הביתה", ולהרגיש לא בנוח.

להתחיל הכל מההתחלה…