כשהתחלתי ליצור לעצמי נרטיב סביבו בניתי את האמנות שלי, בחרתי לנבור בעבר הקיבוצי שלי, בילדות שהחלה והסתיימה בבתי הילדים והלינה המשותפת על השלכותיה.

במשך עשרים שנים (שהחלו והמשיכו במשך שמונה שנים בסטודיו הנפלא של ידיד רובין ז״ל) עברתי על כל כך הרבה חוויות משמעותיות, כתבתי וציירתי אותן. מה שהחל בדמעות וביקורת גדולה על השיטה, אורח החיים, המטפלות וחברת הילדים, הלך והתעדן עם השנים, גם כי הבגרות והמרחק מקנים זווית ראייה רחבה יותר והנוסטלגיה מאירה את העבר באור רך, פחות בוטה מהשחור והלבן.

בשנת 2016 גיליתי גרמושקות (שרטוטים הנדרשים לקבלת היתר בנייה) ישנות משנות השישים, מגולגלות בתוך חבית בסטודיו בו למדתי תחריט בדרום תל אביב. לא יכולתי לוותר עליהן, הן היו יפהפיות ורובן סיפרו את סיפורי הביובים ותת-הקרקע של העיר. עבדתי עליהן ויצרתי סדרה שבאופן טבעי התייחסה לימי הקיבוץ שלי ולמרות שנשענה על פיגומים אחרים. איכשהו, זה עבד היטב. העבודה על גרמושקות ישנות מתרחשת על סיפור קיים. כל דבר שאצייר אל תוכו הוא תוספת למשהו שכבר קרה מזמן. אבל אני חיפשתי משהו שקרוב אל ליבי ולכן פניתי לארכיון של גבעת חיים איחוד, בבקשה לקבל תכניות עבודה ישנות של מבנים בקיבוץ, שבאופן טבעי מדברות על שלדים שבתוכם גדלתי וכך, היידי עפרון הנהדרת ואשר ישראל דואגים לי עוד משנת 2018 למלאי קבוע של גרמושקות עליהן אני עובדת.

כשמיציתי את מלאי הרעיונות, עזבתי את העבודה עליהן לתקופה עד לאוקטובר 2023. אחרי אסון 7 באוקטובר התמוטט ונשבר משהו במדד הערכים שלי ומאז אני בונה אותו מחדש.

פרופורציות וכמיהה אל מה שהיה מהווים את אבני היסוד שלי כיום וכך גם הקיבוץ, כקהילה על ערכיה שגם אם השתנו לאורך השנים, עדיין מהווים במובנים רבים משהו לשאוף אליו תמיד.

ערכים כמו ציונות וערבות הדדית, שפעם התייחסתי אליהם בשוויון נפש מסוים, כיוון שתמיד היו ברקע וברורים כאור השמש, מקבלים היום משמעות נשגבת כמעט כאשר הם מוטלים בספק מדי יום. כבר 647 ימים.

בעקבות זאת נקראו הגרמושקות מגבעת חיים איחוד אל הדגל, אבל הפעם כל קו שאני רושמת מתמלא בכמיהה אל מה שהיה, כל מה שהיה. גם אם יש לי ביקורת, היא בטלה עכשיו, כי כל מה שאני מבקשת וכל מה שאנו צריכים זו ארץ ישראל שהכרתי ושהייתה ברורה לי מאליה – אבל נמצאת עכשיו בסימן שאלה.