יותם רז, בעלה של עדי קרול-רז ואבא לארבעה, שירת בצבא במודיעין, קודם לשירותו למד מחשבים בחו"ל באוניברסיטת בוסטון ובארץ המשיך בתואר בכלכלה וניהול ותואר שני במנהל עסקים. בהמשך פתח חברה להערכות שווי, מיזוגים ורכישות, אשר נמכרה לבנק דיסקונט. הקים חברה אחרת העוסקת בטכנולוגיה (VOIP) אשר נמכרה לחברת קומברס בה כיהן כסמנכ"ל, לאחר מכן כיהן כמנכ"ל רדוויז'ן ארה"ב. כיום מנהל חברה נוספת העוסקת בפרוייקטים חקלאיים בעיקר בתחום בעלי חיים ולצורך כך נתכנסנו לשיחה בקפה של עזרי.

אז עם רקע טכנולוגי ופיננסי כמו שלך, איך הגעת לחקלאות?

אחרי סיבוב של כעשר שנים הייתי בחופשה בקלאב של "הכל כלול" בטורקיה ושם פגש אותי איש עסקים מקומי, שכנראה חשב שכל הישראלים הם חקלאים והציע לי: "בוא נעשה רפת ביחד". הסברתי לו שאני עירוני ולכן לא לגמרי מכיר את התחום. מאחר וההצעה נראתה לי רצינית, בדקתי אותה ושלחתי אליו חומר. הוא היה איש עשיר ושלח לי כרטיסי טיסה אליו לאיסטנבול ועם הזמן התגלגלנו להקים יחד רפת בטורקיה. הנושא מצא חן בעיני ועד היום היא בבעלות חלקית שלי. בינתיים בארץ התחלתי להתעניין בחקלאות והשקעתי במדגה של מעוז חיים, אשר שימשתי בעלים שלו כשש שנים.

היום אני שותף ומנהל בחברת "אגריגו", אנו עושים בעיקר פרוייקטים עם בעלי חיים. חלק גדול מהפרוייקטים הללו הם מה שנקרא אינטגרציות, כלומר מתן מענה כולל לטיפול בבעלי החיים ובסביבת הגידול שלהם – החל מגידול האוכל עבור בעלי החיים, גידול החיות עצמן וגם כל הצרכים שמסביב – בית אריזה, טיפול בזבל וכו'. הדבר הזה קיים בעיקר בחו"ל. בארץ יש לנו קצת תעשיה מקומית, כמו למשל שני לולי מטילות של 8 קומות עם תרנגולות ברמות השבים. הלולים מייצרים מעל 150 אלף ביצים ביום, כ2% מתצרוכת וייצור הביצים בישראל. יש כאן שילוב של יעילות עם תנאי מחייה יותר טובים לבעלי החיים.

בוחנים אינטגרציית חלב בבלארוס, מתחילים בבחינת השדות לגידול המזון

אתה עוסק בשילוב מעניין של תעשיה, עסקים, טכנולוגיה וחקלאות. יש לך גם נסיון חקלאי "עם בוץ על הנעליים"?

גדלתי ברמת אביב ובהרצליה. אבל אמא שלי מעין חרוד וכילד את כל הקייצים ביליתי שם – בדיר הכבשים, במדגה, בכותנה ובעוד ענפים שכיום כבר לא קיימים שם. אז במידה מסויימת יש לי את הניחוח החקלאי של אדמה ובעיקר בעלי חיים.

אולי נמשכתי לתחום בגלל הנוסטלגיה הזו. אבל היום יש לנו פרוייקטים גדולים מאוד בחו"ל, בסדרי גודל שלא מכירים בארץ, למשל חזיריות, רפתות, לולים. החברה שאני מנהל עוסקת בחקלאות אבל אינה מעסיקה חקלאים. רוב העבודה קשורה בבחינת טכנולוגיות, ספקים, טיפול בריאותי בבעלי החיים, מימון הפרוייקטים והקפדה על איכות הסביבה. יש בנושא של איכות הסביבה תקנים מאוד מתקדמים וגם מחמירים בעולם.

אם לרגע נתרחק מהטיפול הישיר בבעלי החיים, אפשר לומר שמה שעושים בחקלאות מהסוג הזה הוא תהליך שבו לוקחים חלבון מהצומח (גרעינים וכו') והופכים אותו לחלבון מן החי (חלב, ביצים, בשר וכו'). כשעושים את זה בהיקפים מאוד גדולים מדובר בתהליך עם הרבה תוצרי לוואי – בעיקר הזבל. צריך לטפל בכמויות הזבל המאוד גדולות. אז היום בונים מערכות של ביו-גז, סינון מכני, מערכות השקיה משולבות עם מי קולחין מופרדים. היתרון שבאינטגרציה הוא שמנצלים את הכל – מהמוצקים עושים קומפוסט, ואת הנוזלים מוהלים במים ומשקים בזה את השדות. בתהליך הקומפוסטציה משתחרר מהמוצקים גז מתאן שכשהוא משתחרר לאוויר הוא תורם ליצירת החור באוזון. אנחנו אוספים ומנצלים אותו לצרכים טובים ע"י שימוש בגז לחימום מים ו/או הפעלת גנרטורים לחשמל. ברפתות גדולות למשל מאזן האנרגיה הוא חיובי ואפשר למכור את החשמל העודף כ"אנרגיה ירוקה" למערך החשמל הארצי. זה גם חלק חשוב בייעול הכלכלי וגם דרישה של הרבה מדינות היום, לפי אמנת קיוטו, למשל, שדורשת להקטין פליטה של גזים שונים, כולל גז המתאן. מאוד דומה לפרסומות שאנו שומעים ברדיו על "בואו לבקר בחיריה לראות איך הופכים זבל לזהב".

אתם חברה ישראלית שפועלת בעיקר בחו"ל. מה אתה יכול לומר על ההבדלים בין החקלאות כאן לחקלאות במדינות אחרות?

החקלאות הישראלית בניגוד להייטק או לתחומים אחרים לא בהכרח נולדה מההמצאתיות הישראלית. היא נוצרה מהעובדה שחילקו את המאמץ החקלאי בין המושבים השיתופיים והקיבוצים. כבר לפני 50 שנה או יותר יצרו מערכות יחסית גדולות. אפילו היום אם אני מסתכל על גודל עדר ממוצע בגרמניה זה 80 פרות. כאן בקיבוץ זה 300. במצב הזה אין "הפרה חדווה" אלא מס' 3582. זה מצדיק השקעה הונית בטכנולוגיה כיוון שאתה פועל במספרים גדולים. כתוצאה מכך, דווקא בארץ התפתחה חקלאות מתוחכמת בגלל הגודל ולא בגלל "הראש הישראלי". ועשו דבר נוסף, הניהול של החקלאות היה כמעט כולו לפי מכסות. התוצאה היתה שבין המגדלים לא היתה תחרות. יותר קל ככה להשיג שיתופי פעולה. לא הסתירו מידע אלא שיתפו. השיתוף הזה עזר לפיתוחים טכנולוגיים חדשים.

אבל זה היה נכון בעבר והיום המגמה של חלקאות מודרנית גדולה נפוצה בעולם בעוד שאנחנו תקועים עם המודל השיתופי שהיה נכון בעבר אבל לא מתאים היום. בנוסף מדיניות הממשלה היום היא הרסנית לחקלאות. הממשלה אומרת: "בוא נפתח את ענפי החקלאות לתחרות עם מדינות אחרות אבל לא נאפשר תחרות פנימית". במצב הזה החקלאות בארץ לא מתפתחת באותו הקצב כמו החקלאות בעולם ונמצאת במצב הפסדי.

בנוסף לזה החקלאות לא תמיד היתה כאן רק מנוף עסקי. היא שימשה כמובן גם כמכשיר לאומי לפיזור האוכלוסיה בארץ. היום הנדל"ן החקלאי נמצא בעיקר בפריפריה ושם גם החקלאים. פגיעה בהגנה על החקלאות המקומית ופיתוחה יגרום להשפעה שלילית על ביזור האוכלוסיה לפריפריה, בעיקר של אוכלוסיה יהודית.

ועוד בראייה גלובלית, לישראל יש חסרון יחסי בהיבטים של קרקע ומים יקרים. אם אני מסתכל על מזרח אירופה אפשר לראות שם את הביטוי של האמרה "הרעָב הוא הטבח הטוב ביותר". אפשר לראות את זה בדוגמא הרוסית. בגלל הסנקציות שהטילו על רוסיה, הרוסים התחילו לפתח את החקלאות שלהם בכדי לפתח עצמאות. הקרקע מאוד זולה שם ובנוסף עלויות המים גם הן מאוד זולות (יש הרבה מים טבעיים). בביאלורס, לשם דוגמא, גידול תירס עולה 80 דולר לטון, ובישראל 190 דולר וזה בתקופות שהמחיר ירד. עם זה קשה להתמודד כאשר בעסק יעיל 70% מהעלות שלך הוא המזון ועלותו נגזרת ממחירי הקרקע והמים. במידה ויפתחו את השוק לתחרות מול היצרנים במדינות הללו, החקלאי הישראלי כמעט לא יוכל לשרוד.

פגישה בסין לצורך בחינת הפיכה של חלק ממשתלת עצים לחממות בחימום גיאותרמי

אז לאן צריכה ללכת החקלאות הישראלית?

צריכים לדחוף את החקלאי הישראלי לייצר מוצרים שמחיר המוצר פחות חשוב מהאיכות והייחודיות – עגבנייה עם פסים או תבלינים מיוחדים, מזון על, פטריות מסוגים שונים ועוד. דברים שמבוססים על טכנולוגיה יותר מתוחכמת. לחקלאות הישראלית יש הזדמנות מאוד מעניינת שאין במקצועות אחרים. עדיין יש לה שם מאוד טוב בעולם. אתן לך דוגמא מהרפתות – החברות הישראליות הידועות עוסקות בייצור מכוני חליבה. אבל מתוך כל הרפת מכון החליבה מהווה רק כ-2% מהעסק. השאר זה בעלי החיים, הבינוי, המזון וכו'. בחלק זה כיום חברות ישראליות בדרך כלל לא מטפלות. אם נשווה לענף כמו הייטק שממנו באתי, בהייטק המטרה היא למכור את החברה. במקרה הכי טוב חברה ישראלית כמו "אלביט" נכנסת כקבלן של חברה עולמית עוד יותר גדולה. בתחום החקלאי עדיין אין את חברות הענק שהשתלטו על התחומים. וכאן לחברות הישראליות יש את הפוטנציאל לעשות את זה או לפחות להיות מובילות בתחומים של אינטרגציה חקלאית. לספק מערכות שלמות וגדולות.

האם אתה רואה השלכות של כל זה גם לחקלאות אצלנו בקיבוץ?

בוודאי. גם החקלאות אצלנו בקיבוץ יכולה להשתנות. קח למשל את ענף המדגה. היום גידול דגים בבריכות זו הדרך הכי בזבזנית לגדל דגים. במדינה שאין בה הרבה מים זה לא דבר חכם. מה שמציל את הענף זה המכס הגבוה על ייבוא דגים מחו"ל, אבל כאמור המדיניות היום מורידה את המכסים הללו כדי להוזיל עלויות לצרכן שבא לסופר. מצד שני יש פיתוחים – גם בארץ – של גידול דגים במערכות סגורות. כך הם צרכני מים קטנים, מתמודדים עם הצפיפות על ידי הוספת חמצן מלאכותי וסינון הזבל של הדגים. יש טכנולוגיות כאלו בעולם – גם ישראליות. זו דוגמא לענף או מערכת שגם בגבעת חיים אפשר לבחון אותה.

אני חבר כנציג ציבור בצוות האסטרטגי "גח"א 2030" שמוביל ערד ועוסק בפיתוח העסקי. לדעתי כדאי לנו לפתוח את הראש לנושאים שהם מעבר לחקלאות המסורתית שקיימת כאן כל השנים ולבחון לא רק איך משכירים ברחבי הקיבוץ שטחים למטרות שונות אלא גם את האפשרות לפתח עסקים של הקיבוץ בתחום הטכנולוגיות החקלאיות. זה אולי קצת חורג מהקו שבשנים האחרונות הקיבוץ הולך אליו – של רווחים מהשכרות – אבל יספק מקומות עבודה איכותיים, עשוי לייצר לקיבוץ הכנסה גבוהה ואולי אף גבוהה מאוד כדוגמת קיבוצים שהצליחו בפעילותם העסקית מאוד ולפיכך כדאי לבדוק גם את התחומים האלה.

תודה רבה לך על ההסברים המעניינים ובהצלחה בעבודת הצוות שלכם!