אנטון נולד בסופיה, בולגריה ועלה לארץ בשנת 2002 לקיבוץ עין השופט. בארץ למד בימוי, תסריטאות ופילוסופיה.

אנטון בסדנא. צילם יניב ברמן

ורד: מתי גילית את החוט כחומר?
אנטון: כנראה שהוא גילה אותי! הזיכרון הראשון שלי שקשור לזה. זהו משחק שסבתא שלי המציאה בשביל שלא אפריע לה בעיסוקים. זה היה חוט סריגה באורך של כ 50 ס"מ, ששני צדדיו קשורים זה בזה. התחלתי לשחק עם זה והייתי צריך לחשב את כל אורך הציור כאורך החוט. עשיתי אוטו. תמיד בניתי דברים ועבדתי עם חוטים וזה לא היה מיוחד בעיני, אלא פשוט חלק מהדברים שאני אוהב לעשות. זה היה תחביב מגניב

אנטון בעבודה – צילם יניב ברמן

ורד: העבודה עם חוט הברזל נעשית ע"פ רישומים מוקדמים או בהתרשמות ספונטנית?
אנטון: זה אכן התחיל כרישומים בחלל באופן ספונטאני ובלתי צפוי. אחרי שהבנתי את הכלי שבידי, התחלתי להשתמש בזה לדברים מכוונים. עכשיו אני שולט בטכניקה ברמה כזאת שאני צריך לאתגר את עצמי במיוחד בשביל להתרגש כמו בפעמים הראשונות. עכשיו העבודה שלי היא יותר מדויקת ובאותו זמן משוחררת מדעות קדומות של המתבונן בגלל שיש לה שפה משלה.

צילם: יניב ברמן

ורד: איפה נמצא הסטודיו שלך?
אנטון: עברתי הרבה מקומות בשנה האחרונה. בחודש הקרוב אעבור לסטודיו חדש ברח הרצל 112 בתל אביב ואפתח שם חנות שבה אמכור את יצירותיי ואעשה תערוכות יחיד וקבוצתיות.
ורד: האם אופי חוט הברזל נולד מהדימוי שהוא בא לתאר?
אנטון: הוא בהחלט בתקשורת עם הדימוי. לפעמים הוא מדבר באותה שפה ומחזק תכונות שאותם אני רוצה להדגיש ולפעמים הוא עומד כסתירה לו ומכניס קונפליקט פנימי בין הרוח לחומר. ההחלטה היא בדרך כלל מודעת אבל לפעמים זה פשוט מרגיש לי נכון ואני עושה את זה.
ורד: בעבודות שיצרת במיוחד עבור הגלריה ומבוססים על נושאים קיבוציים, הדמויות עובדות, זו ההתרשמות שלך מהקיבוץ?
אנטון: כן. הזיכרון הראשון שלי מההגעה שלי לישראל באותו ערב שרבי, לח וחם בחודש אוגוסט, היה הקיבוץ שהתגוררתי בו בשנה הראשונה. לכן גם החלטתי לעשות את תערוכת היחיד הראשונה שלי בקיבוץ. זה עומד באותו צד של סגירת מעגל בין היוצר למקום והעבודות של האנשים העובדים.
ורד: העבודות גם גדולות יותר, מדוע?
אנטון: עם ההתקדמות שלי בלימודי החומר התפתח גם הרצון להכניס יותר ויותר פרטים שמאפיינים את הדימוי. בעבודות הגדולות יש מקום לזה. המקום אף פעם לא מספיק.
ורד: איך אתה מחליט את קנה המידה של הפסל/רישום ?
אנטון: בדרך כלל כל המאפיינים של העבודות שלי הם בסך הכול כלים שדרכם אני יכול להעביר את המסר שברצוני להעביר. לכן, גודל העבודה הוא בתקשורת ישירה עם החלל שבו היא נמצאת. לא תמיד עבודה גדולה אומרת מסר גדול. הכל יחסי, אפילו באומנות, לכן יוצר צריך לקחת את הדבר בחשבון.