תמר נבון מטפלת באומנות, מישהו כאן יודע מה זה אומר? בשיחה איתה היא מסבירה, מספרת על הסיפוק מעבודתה, מדברת גם על הקשיים שיש בחיי קיבוץ ובעיקר מאושרת מכך שמצאה את ייעודה בעזרה לילדים, בני נוער ומבוגרים

"כמה זמן את בקבוץ?", אני שואל את תמר נבון כשאני מתיישב בקליניקה שלה. "אתה רוצה תשובה מהבטן או מהראש?", היא שואלת ואני, כמו תמיד, בוחר כמובן בבטן. "יותר מדי זמן", היא יורה אבל מיד מחייכת ומספרת שהיא כאן כבר 12 שנים.

היא נשואה לערן והם הורים לאופיר (18) אלה (16) ועידן (13) ובאתי לשמוע ממנה על מקצועה כמטפלת באומנות, אבל רגע, קודם קצת רכילות.

תמר וערן עם ילדיהם

"נולדתי וגדלתי ברחובות, ילדות שבה אפשר לברוח לפרדסים שעוד היו אז ובעיקר לצופים שהיו עניין מרכזי בחיים שלי". באופן טבעי, אחרי הצופים היא התגייסה לנח"ל ואז הייתה במשך תקופה בקבוץ שדות ים, "ככה שחדרה היא עיר הבירה שלי מזה שנים רבות", היא צוחקת.

ואיך הכרתם? "למדנו יחד באוניברסיטה הפתוחה ובשיעור האנגלית האחרון, החלפנו טלפונים. כשיצאתי מהשיעור, התברר שגררו לי את האוטו, אז התקשרתי לערן שיקפיץ אותי לחניון הדולפינריום לשם היו גוררים את המכוניות. הוא, לעומת זאת, היה משוכנע שהמתלהבת הזו לא הצליחה להתאפק. הוא היה אז כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות" ואחרי כמה דקות נסיעה, הוא קיבל הודעה על שחזור נסיון רצח של רוני הררי בבית קפה בגבעתיים, ככה שלא הייתה ברירה, נסעתי איתו וחיכיתי לו באוטו שם. הקטע היה שהתברר שגררו לי את האוטו למגרש ליד האוניברסיטה, ככה שמלכתחילה לא הייתי זקוקה בעצם לטרמפ".

בהמשך התברר שיש חוטים מקשרים נוספים. "קודם כל, יש לי יום הולדת באותו יום כמו עוזי, אבא של ערן ושמי הוא כשם אמא של דורון, אמא של ערן, מעבר לכך, סבי היה שחקן כדורגל ששיחק עוד לפני קום המדינה בהפועל ת"א ונבחרת ארץ ישראל ששיחקה גם בקהיר נגד מצרים. הוא שיחק בזמנו עם יושו ענבר מהקיבוץ ובתור סטודנטית אני זוכרת שהתקשרו לסבא להזמינו למסיבה ליושו, בדיעבד התברר שהמתקשר היה עוזי נבון, ככה שדברים רבים כיוונו לכאן".

אל הקיבוץ

הם גרו במשך תקופה בגבעתיים ואחרי שהתחתנו עברו לזכרון יעקב ופרדס חנה. "במשך כל השנים היה ברור לערן שהוא חוזר לקבוץ ובשנת 2007, כשאופיר עלתה לכתה א' ועידן נולד, הגענו הנה מתוך כוונה לבנות בשכונה א'".

לעומת ערן, תמר לא הייתה סגורה על כך שזה המקום בו תחיה תמיד. "הגעתי הנה כשאני עדיין לא יודעת היכן אני רוצה לחיות", היא נזכרת. "מעבר לכך, הפסטורליה של הקבוץ, כל קבוץ, מתבררת לעיתים כמורכבת הרבה יותר כשאתה הופך להיות חלק מהקיבוץ ובמקרה שלי, התברר שבאמת קפצתי למים מהר מדי ועמוק מדי".

חצי שנה אחרי שהגיעו לקיבוץ, היא נכנסה לזמן קצר לצוות התרבות ומשם עברה לנהל את החינוך הבלתי פורמאלי. שם התנפצה הפסטורליה.

"בכל מקום אחר, הייתי אומרת שתפקיד כזה תפור עלי, אבל בפועל זה היה נורא". כמעט כמו תמיד מאז ההפרטה בקיבוץ, הרקע העיקרי היה השינוי מול הקבוע. "מצד אחד אחרי שהוחלט על ההפרטה, נדרשו שינויים ומצד שני היה קושי גדול לקבל אותם בשטח ואני מצאתי עצמי בין הפטיש לסדן. ניסו להסביר לי שאני לא יודעת מה זה קיבוץ – ובדיעבד ברור שהם צדקו, למרות שניסיתי להוכיח בעיקר לעצמי וגם לאחרים שאני לא נשברת, מה שלא פעם רק העצים את הלהבות". אחרי שנתיים וחצי היא עזבה את התפקיד בתחושה קשה. "החלטתי שלא משנה מה, אני לא עובדת יותר בקיבוץ, אבל חשוב מכך – החלטתי שאני אגשים את חלומי ללמוד טיפול באומנות".

החלום הזה לא ליווה אותה מגיל צעיר. "למדתי עיצוב פנים והייתי מציירת כך שעיסוק ביצירה הפך משמעותי עבורי ובמקביל עברתי טיפול שנגע באומנות ופתח לי את הכיוון. למדתי באוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון משום שטיפול באומנות הוא תואר שני ולשם כיוונתי".

ציור של תמר

מה זה טיפול באומנות?

אבל למציאות, כמו במקרים רבים, היו תכניות אחרות. "התברר שמדובר בשכר לימוד דמיוני, חוץ מזה הייתי בשנים של בניית משפחה, החלום ללמוד טיפול באומנות הלך והתרחק עד שהאמנתי לעצמי שהוא נשכח.

יום אחד, היא זוכרת ממש טוב, ערן עמד במטבח ודיבר על לימודים. "זה היה הרגע שהחלטתי שאני עושה את זה. 15 שנים אחרי שהחלטתי – הלכתי בכל הכוח על לימודי טיפול באומנות. הלימודים היו מדהימים, שנתיים אינטנסיביות מאוד וכבר עשר שנים שאני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים".

אני עוצר אותה רגע ושואל את שאלת המיליון: "מה זה טיפול באומנות?" והיא צוחקת ושואלת "יש לך שלוש שעות עכשיו?" ואז מסבירה בקיצור.

"מדובר בטיפול נפשי, כאשר הטיפול מתבצע דרך אומנות המפעילה את המטופל/ת. כך נוצרת למטפל היכרות עם המטופל, לפי סוג החומר שהוא בוחר, לפי צורת העבודה, לפי התייחסות לתוצאה ועוד פרמטרים רבים המתהווים במהלך הפגישה. לעיתים מדברים תוך כדי, לעיתים שורר שקט אבל העבודה של המטופל מספרת המון והיא האלמנט העיקרי בפגישה. בסיום הפגישה אנחנו משוחחים על העבודה שנוצרה, על התחושות, על ההרחקה כי עבודה מסייעת להרחיק ולהשליך ולפעמים עושים חיבור של הכל".

רק אמצע הדרך

כשאני מבקש דוגמה, תמר מספרת על מטופלת ותיקה שלה. "בפגישה הספציפית היא דיברה על מה זה מסגרת עבורה. כשהיא התחילה לעבוד בחומרים, נתקפתי צמרמורות ותחושות קשות בגוף, משום שמתוך העבודה ניתן היה להבין בבירור שיש פה סימנים של פגיעה מינית. בשיחה שהתפתחה לאחר מכן, התחלנו לגעת בנושא וראינו איך אני הרגשתי במהלך העבודה את כל התחושות שהיא לא יכלה להרשות לעצמה להרגיש. כמובן שנושא הפגישה לא סבב סביב מסגרת אלא סביב התחושות שהעבודה הציפה. זה מראה את הכוח והעומק שיש בטיפול באומנות.

ציור של תמר

טיפול כזה עוסק, כמו טיפולים נפשיים אחרים, בחוויות קשות ובהתמודדויות ובנוסף הוא מעניק הרבה כח ומסייע לאדם למצוא בתוכו את המשאבים להרים את עצמו מתוך הקשיים. אנחנו יוצרים מתוך המקומות החזקים והבריאים בנפש, לכן עצם העבודה באומנות מחברת לכוחות.

אני שואל אם מדובר בטיפול מתמשך. "חד משמעית, מדובר בטיפול ארוך טווח", עונה תמר. "זה חייב להיות תהליך אבל זה כמובן אישי מאוד. יש מטופלים שבאים לשנה ויש לי גם אנשים שמטופלים שלוש שנים".

אנחנו מתקרבים לסיום ואני מבקש ממנה לסכם. "אני אוהבת מאוד את העבודה שלי", היא אומרת בחיוך. "אני מקבלת ממנה המון סיפוק ורואה בה שליחות למען אחרים ויעוד שלי.

אני הכי אוהבת לעבוד עם מתבגרים ומבוגרים. עם מתבגרים זו עבודה עם המון התנגדויות, כך שזה אתגר להגיע אליהם ומספק מאוד להצליח בכך ועם מבוגרים מגיעים לעומקים משמעותיים.

יחד עם זאת אני כל הזמן מרחיבה ומעמיקה -היום אני לומדת פסיכותרפיה יונגיאנית. זו עבודה עם תכנים שעולים מהבלתי- מודע ובאים לידי ביטוי בעיקר בחלומות שאנחנו חולמים.

בשנה האחרונה התחלתי לעשות ימי גיבוש וסדנאות ליצירת תקשורת אחרת בארגונים. יש משהו מרגש ביכולת ליצור שיח בין שני עולמות תוכן שונים לחלוטין – העולם שאני מביאה לתוך העולם המקצועי של הארגון הספציפי. גם פתיחת הקליניקה לפני ארבע שנים הייתה נקודת סיפוק גדולה עבורי ואני רק באמצע הדרך עם רעיונות לגדול ולהמשיך לצמוח".