דברים שכתבה חנוש על התערוכה של נורית לוי בגלריה בגבעת חיים איחוד:

לציורים של נורית לוי אין כותרות, את סגנון הציור אין צורך להגדיר וגם את התואר אמנית, מן הסתם, תנפנף נורית בביטול יד. אלו ציורים רגישים שמציירת נורית בביתה, על שולחן האוכל או לידו, בתנאים ביתיים שגורמים לציורים להיות בגודל סביר, לא גדול מדי ולרוב די קטן. על מצע מזדמן, שנאסף מתוך שאריות ופסולת כלשהי, בוראת נורית מחדש את עולמה האינטימי והתוצאה, ציור, שלא ממש מחשיב את עצמו, אבל הוא ציור.

אין היררכיות של החלטות, אך פה ושם גם נוצרות סדרות מתוך מאגר הסצנות הביתיות שהיא מחיה בציור. הכל נעשה בצניעות מבלי להתיימר, וגם לא תמיד על פי מה שמכונה "חוקי הציור".

לפני שנים רבות, בסיימה את לימודי הצילום, הציגה נורית את תערוכת הגמר שלה בגלריה. נדמה שאת אותן ההחלטות של עדשת המצלמה של אז היא מיישמת גם כאן – מבט על יחסים ואווירה פנים-ביתיים. הציור לוכד את הווית הרגע. הציור שלה מתנסח מתוך תחושת הכאן והעכשיו שלו, אין בו פוזות, אין לו החלטות גדולות, הוא נותן ביטוי מדויק ועדין לרגשות ולתחושות אותן חווה ומרגישה האמנית.

מבלי להתכוון וגם מבלי להיות מודעת לכך, ממקמת נורית את ציורי הפנים שלה בתוך מסורת ציור מערבית רבת שנים שהמייצג הבולט שלה הוא פייר בונאר. ציוריה נוגעים ברגישות ובצניעות רבה בהוויה של הרגע, באווירה היומיומית של שגרה, לוכדים זכרון חולף. האינטימיות של ציוריה, ההתכנסות של הציור אל תוך רגע אחד ביתי ואינטימי, עדין ומסתורי, מעלה ציור קסום ועדין שרוח של מלנכוליה ומסתורין עולה מתוכו.