אביגיל קולייר

והעיר ציון בגח"א רעשה וגעשה!

מה, שוב?!

כן, שוב!

על מה הפעם?!

על שכונת בנים, זה על מה!

וברצינות…

גם אני נפגשת ושומעת חברים שנרשמו ברשימה הראשונה ומרגישים שקצב הבניה המטורף מרחיק את חלומם, לאפשר לאחד מבניהם לגור פה. אם בגלל גיל הילדים ואם בגלל בשלותם. רוב חברי הקבוצה הראשונה שבנו הם משפחות שכבר חיכו, כמו זרע בשל, המחכה לנבוט, לגשם שבושש לבוא. ותראו איך הכל פורח שם! מאז, יש הרגשה שמחפשים מי שמוכן לבנות בנרות. רב הנשארים ברשימה הראשונה, אלו שהאמינו בפרוייקט מנקודת האפס והיו מוכנים לשים כסף בגין אמונה זו, במהרה יישארו מאחור. במקומם יקפצו נכדים, בנים שניים ושלישיים המוכנים לבנות, בעלי אמצעים ומשפחות, שלוחצים כבר על המערכת וקצב הבנייה המסחרר רק מחזק את טיעוניהם.

אני לא מתייחסת ל-34 היחידות הבאות, אלא מה יקרה כששכונה זו תאוכלס במלואה ונגיע לחלק של 77 עד 140 יחידות.

המהירות והלחצים יכולים להביא לפתרונות יצירתיים. למשל, הורים בעלי אמצעים לבנים זכאים אך אינם בשלים להתיישב עדיין. הם ייבנו והבנים יצאו לחופש, במסגרת ההחלטה על אפשרות להיעדר מהקיבוץ 5 שנים. בתקופה זו ישכירו את בתיהם. או, לחלופין, הבן, הצעיר מין הסתם, ישכיר חדרים בביתו לכסות את ההוצאות. העיקר לא לעצור את המומנטום ולא להישאר מחוץ ל-140 היחידות המוקצות. (ואני בטוחה שיהיו עוד רעיונות…) להלן כמה נקודות למחשבה.

• זה בניגוד להחלטה המקורית של אכלוס השכונה. האם אנחנו באמת רוצים למלא את הקיבוץ במשפחות שוכרות? ומה המרחק בין זה לבין בנייה נדלנית?
• בעיה כספית. העלות הולכת וגדלה ומקורות המימון הולכים ומתרחקים בעקבות החלטות כלכליות מדיניות כגון צמצום גובה הלוואות ומשכנתאות. עם הזמן המחירים אולי יעלו (אולי לא) אך הבנים יתבגרו, יתבססו ויוכלו לקחת הלוואות בזכות עצמם.
• חלוקת משאבים. יש פה משאב שאמור להיות מחולק שווה בין החברים, לפי תקנון הקליטה – בית אחד לכל בית אב. איך שומרים על עיקרון זה כשרצים קדימה ומשאירים את הרוצים להישאר על העגלה, מאחור?
• חברתית. במקום משפחות המעוניינות להקים את ביתם ולגדל את ילדיהם תהיה הרגשה של תחנת רכבת בלי שליטה על מי שנקלט, בגלל גיל וארעיות הדיירים.

לא זאת הייתה כוונת המשורר. רובנו ככולנו הזכאים, מעונינים במתנה הנפלאה הזו. בחלום שנוכל לעזור לאחד מילדינו לבנות את ביתו ולגור פה, בבית, עם משפחתו. זוכרים את משל הצב והארנב?