תודה לשכנתי עטר כרמי, איך לא ידעתי שאת כרמי??

תודה על תפוז הזהב. כבת לפרדסן מצחיק אותי שמעניקים לי תפוז, בטח מזו שזכאית להחזיק בתפוז מוזהב יותר מחודש ברצף.

אני נרגשת להעניק את תפוז הזהב לחבר שרכשתי בשנה האחרונה: אלי שילר.

כולנו נפרדנו מעמליה בכאב גדול לפני פחות משנה ומעבר לאובדן חששתי שאאבד את סמן הדרך שעמליה הייתה עבורי לעצירה. בשנים האחרונות הכרתי את אלי במרפסת של עמליה וברגעים שהצלחתי לעצור, זכיתי בחברים חכמים לדיונים פילוסופיים וגשמיים, להפסקה של אוויר, בין כל הסיגריות שנדלקו ובהרבה תקווה.

כשעמליה נפטרה, מצאתי חבר.

אלי הפך עבורי בחודשים הראשונים סימן לעצירה, תירוץ לבירה במרפסת, לשיתוף על כוס יין וסיפור מעניין. אלי שילר איש מרתק, קשוב, סקרן, לא שיפוטי, מביא לכל שיח ניתוח רגשי, פילוסופי, פרקטי ותמיד עם חיוך והומור. עצירה עם אלי היא עוגן בחיים אינטנסיביים, בימי מלחמה, בין סבב לסבב. אלי שילר יודע להתמודד עם החרא של החיים, כמו הפרות, עם המורכבות וההצלחות. שיחות על הווה לא נורמלי, על זכרונות מימי הקיבוץ הראשונים ועל עמליה.

בכל פעם שאני עוברת ליד הבית של אלי, אני מסיטה מבט, לראות אם הוא במרפסת, בדיוק כמו שהתרגלתי בעשור האחרון עם עמליה ואולי, אם הוא שם, יהיה לי רגע הזדמנות לעצור ולנשום קצת שפיות, לתת מקום לגעגוע.