מתוך דברים שנאמרו ביום עיון שהתקיים בעין חרוד ב-7.1.2011

ב-2002 החלה גבעת חיים בתהליך של השינויים. התהליך הזה נמשך ויימשך עוד זמן רב, הוא טמן וטומן בתוכו הרבה דברים חדשים ומחדשים, וגם הרבה דברים לא מוכרים, לפעמים כואבים.

עוד טרם ההפרטה והשינויים התקיימו כמה וכמה דיונים במסגרות שונות, חוגי בית, מועצות ואסיפות. אחת מן האמירות היותר קבועות וברורות שעלו מתוך אותם דיונים ושיחות הייתה שרוצים לשמר את הנוף המקומי, לשמור על הנוי של הקיבוץ. לא הבנו שהמילה הזו אינה מכילה בחובה את המרכיבים החשובים, כמו תכנון ושימור, המסר של 'נשמור על הנוי שלנו' אולי השקיט אותנו במשהו, אך הוא לא שמר עלינו מפני הבאות.

בקיבוץ שלי, לצערי, ההתרחשות של התהליכים הייתה מהירה. רבים יראו בכך משהו טוב, אני רואה בעיקר את המחירים הכבדים ששילמנו על כך, ואני רוצה לספר על כמה דוגמאות שלקוחות מן המרחב של קיבוצי, זה שקרוב אלי. ישאלו השואלים מה לי ולארכיטקטורה בקיבוץ. נכון, אני לא באה מן התחום המקצועי, אך הנושא קרוב לליבי, הייתי שמחה אם בתוך עמי היו עוד רבים כמוני, אולי אז היינו במקום אחר, אך כנראה שלעולם לא מאוחר, והיום מנסה קבוצת חברים שלנו, כאלו שאכפת להם, להחזיר לעצמנו את האיכויות של הנוף הכפרי שנרמס עוד ועוד תחת בטון ואספלט.

בכניסה לקיבוצנו עמד במשך שנים רבות משרד ארכיטקטים שהקים אלכס קסטן (נכדתו, ענת, היא אחת מן הפעילות שבינינו). בשנת 1952 כשהוקם הקיבוץ ניסה אלכס לתרום מכישרונו ויכולתו, לא תמיד הצליח במאבקיו, ולא תמיד זכה להיות נביא בעירו. הדברים לא היו קלים. אך עדיין, המשקעים שהטביע ביישוב הם לא מעטים, המועדון של הקיבוץ הוא אחד מהם והוא מהווה עדות לכישרונו ולטעמו.

הביטוי  וההשפעה שלו על תכנון היישוב  לא הייתה ביחס למה שהיה יכול לתת, זה כמובן היה גורם לתסכול מתמיד, אך זכינו שכמה מן הרעיונות שלו הוא הצליח להטמיע בנוף הקיבוצי שלנו. ואני רוצה לצטט מתוך דבריו, שנכתבו בעלון הקיבוץ בשנת 1969:

"כוחו של אדם כבונה יישובו נובע מכך שהוא מסוגל להשפיע על התנאים הטבעיים ולפתחם, ושוב להיות מושפע עמוקות מיצירתו הוא. כלומר, הוא גורם פעיל כנגד סביבתו, ויחד עם זאת בתהליך דיאלקטי משתנה הוא עצמו, מסתגל ומתפתח. כך נכבשים במשך דורות נכסי רוח ונפש, במאבק ובהסתגלות הדדית בין הטבע והחברה."

הוא לימד אותנו שהשקעה ומחשבה בתכנון, התייחסות למרכז הקיבוץ ולמעגלים שמסביבו יש בהם היגיון, יש בהם אמירה על אופיו של היישוב, על  חיי התרבות והרוח שלו.

אני זוכרת שבאחת השיחות האחרונות שלנו, כשהוא כבר ישוב על כיסא גלגלים,  טיילנו בחצר הקיבוץ, והגענו למקום תצפית כלפי מזרח, אל עבר אזור המשק החקלאי של הקיבוץ. כמה מרגש היה לשמוע אותו מסביר שגם לאזור החקלאי יופי משלו, ויש להשקיע בו ולהבין את החשיבות של מבני המשק כחלק מן היישוב כולו. שאיפתו ליופי ולהרמוניה בין הפונקציונאלי ובין האסתטי מהווה לי כעין כיוון דרך, לשם צריך לשאוף.

ואני חוזרת למה שקורה היום בגבעת חיים. כשהתחילו לדבר על שכונת ההרחבה, הועידו לה כשלב ראשון אחד מן השטחים הירוקים  (שטחים כחולים קוראים להם היום) היותר  יפים ומטופחים שהיו בקיבוצנו. היה למרחב הזה משמעות רבה בזרימה ובמעבר שבין השטח הבנוי לשטח החקלאי. לא היה על ההחלטה הזו שום דיון – היה כאן כעין קונצנזוס, אף אחד לא ערער או שאל, האם ואיך ניתן לשמר חלק מן המרחב הירוק הזה. כולנו הלכנו כעיוורים,  מבלי להבין מה אנחנו מאבדים.

עוד לפני תכנון השכונה לא התקיימו שום דיונים פתוחים, שום חשיבה שבה יעלו נושאים כמו: מה רוצים לשמור, מה חשוב לנו. תכנון שכונה חדשה הילך כקסם על כולם, אף אחד לא שאל, אף אחד לא תהה איך ומה יקרה לשטח הפתוח שעליו היא עתידה לקום.  כשנתלו המפות בלוח המודעות וראינו איך היא אמורה להיראות, איך יעמדו הבתים, עדיין לא ממש הבנו מה זה אומר.

לא הבנו שיש כאן בנייה בעלת חוקים שונים וזרים לנו כקיבוץ בעל אופי כפרי. כשתהינו למה הבתים עומדים בשורות, ולמה עם הגב אחד אל השני, ולמה אין ביניהם התייחסות או מרחב ציבורי שכונתי בנוסח הקיבוץ הישן,  או כשהעזנו לשאול  מה פשר הכביש החוצה את השכונה הייתה התשובה: אלו הדרישות העכשוויות בתכנון שכונה. קיבלנו זאת כתורה מסיני. לא שאלנו יותר מידי, לא דרשנו שיציגו לנו עוד אלטרנטיבה. הכל קיבלנו, כאילו לא ראינו כבר בנייה ברוח אחרת. אבל שום דבר לא היה דומה לאותו רגע שבו עלו הדחפורים והתחילו ליישר את הגבעה.

אני, לפחות, לא הבנתי שהתכנון הזה יגרור אחריו יישורי שטח מסיביים, איבוד הטופוגרפיה של הגבעה הטבעית שהייתה במקום.

היום אני מבינה, לצערי מאוחר קצת, אבל לא מאוחר מכדי לא להמשיך ולשגות, שאין לנו הזכות והרשות להיות אילמים ועיוורים, כי היישוב נבנה על פי עקרונות תכנוניים מסוימים ואי-אפשר להתעלם מהם.

במחי יד נמחק ההגיון התכנוני  שהיה עקרוני למהותו של היישוב  ולמראהו.

לא כדאי להמשיך ולתאר את רצף הטעויות שנכללו במהלך של בניית שכונה שההגיון שלה אינו משיק להגיון של היישוב הקיבוצי. כהמשך ישיר נסללו כבישים שחצו את היישוב באופן הכי לא בטיחותי וכמובן גם לא מתאים להווי הכפרי שכה טיפחנו במשך שנים. לידם הוצבו עמודי תאורה הנראים כאילו הם אמורים להאיר אוטוסטראדות ולא דרך פנימית של יישוב כפרי. וגם החניות וסימוני השוליים של הכבישים קיבלו תו תקן של שכונת פרוורים סתמית.

כל זאת נעשה מול עינינו – ואנחנו שותקים. היו כאלו שלא הפסיקו להתפעל מעצמת הבנייה, ולא תמיד נעים להיות עוכר השמחה. ואני לא באה בטענות נגד ההשתאות הזו, אבל השאלה הנשאלת היא למה לא היינו מסוגלים להבין שבנייה והרחבה אין פירושם מחיקת העבר, אפשר הרי גם לעבוד עם מתכננים שירצו ויהיה להם חשוב לשמור על הרצף של התכנון המקורי של הקיבוץ.

אחד מן התחומים שלא הבנו שיש להתכונן לקראתו, להעמיק בו וללמוד אותו  היה תחום התכנון, היום אנחנו נמצאים במצב שאנחנו רוצים לעורר מחדש את הדיון על הבנייה בקיבוץ ועל אופייה.

להתחיל בתהליך שיבהיר לנו שתכנון המלווה בדיונים ציבוריים הוא שלב שאסור לדלג עליו, כל תהליך משמעותי כמו בנייה חייב להיות מגובה בחשיבה מעמיקה, בשיתוף עם ציבור החברים. ומורשת תכנונית של יישוב אסור לה שתירמס במחי כף אחת של שופל.