בשנים האחרונות הקיבוץ עובר שינויים, חלקם מבורכים וחלקם בעייתיים. אילוצי הבנייה החדשה הופכים את הקיבוץ

צילום: אלדד ורדי

למה שדומה יותר לנוף עירוני מאשר לנוף הכפרי המסורתי בגבעת חיים, עם כל הערכים המשתמעים מכך. המעבר ביניהם פוגע בפרטים הקטנים והיפים שמהם עשויים החיים באופן בוטה, והשלכתיו הן קהילתיות ואסטתיות.

אני מעלה את הנושא הזה לדיון כי אני מאמינה שיש לעוד אנשים תקוות וחששות דומות, ואולי כמוני – אין להם את המקום לבטא אותן. אני יודעת שלכולם אכפת מהקיבוץ ואני מקווה שעוד אנשים רואים בו את הערכים והאיכויות שכל כך חשוב בעיני לשמר.

צילום: אלדד ורדי

אינני אשת מקצוע בתחום, אבל מי שמכיר אותי יודע שיש לי הרבה מה לומר על הרבה נושאים, ובראש ובראשונה על סביבה ואסטתיקה ועל השפעתם על הלך הרוח של האדם וביתו. אני לא יודעת הרבה על תכנית האב של גבעת חיים, אבל אני יודעת שלצד תכנית אב חייבת להיות גם תכנית אם: תכנית שדנה בדברים לעומקם ולרוחבם, שואלת שאלות, מתקרבת לאדמה ומקשיבה לרחשי הלב של

האנשים החיים מעליה. היא חושבת על ילדים, על איכות חיים, לא רק כלכלית אלא גם רגשית, יצירתית, אסטתית, קהילתית ופרקטית, ועל שיבה טובה ובריאה.

צילום: אלדד ורדי

הדרך לעצב תכנית אם שכזו היא קודם כל בהכרה שישנו צורך העולה ומתגבר לשים על השולחן את הנושא עליו אנו דנים היום, בעיקר בשלב בו הקיבוץ נמצא מבחינת פיתוח בנייה והתרחבות. בהתגייסות למטרה המשותפת של שמירה על המקום על פי ערכים ששוב נקבעים מחדש. בדיונים פתוחים של החברים, התושבים ובני הקיבוץ. בפתיחת דלת רחבה, סבלנית וקשובה לאפשרויות חדשות ויצירתיות, עם גמישות אך גם עם גבולות ברורים – לשמור על הקיבוץ ולא להפכו לעיר.

צילום: יוסי רום

אני עומדת ומסתכלת מבחוץ ומבפנים ואומרת – הקיבוץ הוא אוצר לאומי, אנושי ואישי. הוא כבר קיים, כבר יש לו שפה, וניטוו בו דרכי חיים. חברה חכמה לא באה למחוק את העבר ממנו צמחה אלא לכבד אותו, כי אל אף טעויותיו – יש בו גם הרבה הגיון, שלא לומר גאונות.

צילום: אלדד ורדי