*בתוכנו 1990. הקלידה מרים ארזי

מהארכיון: טקסטים שלא נס ליחם.

חלון ראווה נאה ובו אמנות תימן ומודעה גדולה המזמינה לערב חגיגי לציון 41 שנה לעליית "מרבד קסמים" העלו בי זיכרונות.

לפני כ-40 שנה הלכתי ערב ערב ללמד עברית במעברה. לימדתי בצריף שבין בדונים ופחונים.

נערים ונערות צמאי דעת התאספו בצפיפות רבה בחדר קטן חשוך ורק מנורות נפט אחדות האירו בו, ללמוד. לימדתי "חינוך לאזרחי ישראל החדשה". הבנים ידעו מעט קרוא וכתוב בעברית, אותה למדו בתימן, אך הבנות לא ידעו. אחת הבנות סיפרה לי שאביה אמר תמיד "אם בת לוקחת ספר ביד זה מטמא את הספר".

כעבור זמן קצר קראו וכתבו כולם בלי שגיאות כלל. כל יום הפליא אותי מחדש שכתיבת החיבורים לאחר קריאת הסיפור היתה זהה. חשדתי שהם העתיקו מן הספר. עד מהרה נוכחתי שרובם, לאחר קריאה ראשונה זוכרים בע"פ.

כעבור מספר חודשים הוזמנתי לחתונת אחת מתלמידותי. באתי מלאה ציפייה להיות שותפה לחתונה תימנית. שמחתי להזדמנות להכיר את מנהגי העדה מן המקור. מה רבה היתה אכזבתי כשהונחו לפני בגדי הכלה והם כולם ממשי, תחרה, תמרוקים כצו האופנה וכנהוג במקומותינו.

חתונה תימנית, כפי שקיוויתי לא מצאתי שם. בחשבון נפש שעשיתי לאחר מעשה אמרתי לעצמי "הלא אני עצמי אחת מאלה שבמעשיהם, יום-יום, הורסים יותר ויותר מן המנהגים האלה. אנחנו הורסים ערכים, ומה במקומם?

אני מתחילה להבין את האחריות הגדולה המוטלת עלי. עלינו להיזהר שלא נעסוק בהרס בלבד ויישאר חלל ריק העלול להתמלא בתוכן לא רצוי כלל.

הרהורים, הרהורים. שנים חלפו. בא אותו ערב יפה לציון עליית יהדות תימן הקרויה "מרבד הקסמים" והוכיחה שלא הצלחנו להרוס הכל. צמחו אנשים צעירים הגאים בתרבות אבותם.

משפחת קראוס, 1953