לפני הרבה שנים, כשהיינו עדיין חברים של הטורקים והם שלנו, טיילתי חודשיים במדינה המקסימה הזו, בתחבורה ציבורית, ברגל, בטרמפים – מה שבא. את עיקר הזמן ביליתי במזרח הארץ, מגבול סוריה בדרום (אורפה) עד לגבול רוסיה בצפון (בסיס צבאי אליו הגענו בטעות, אבל זה סיפור אחר…). הכפרים הישנוניים בהרים, כמו מהמאות הקודמות, היו יפים ומעניינים למערביים שכמונו (נגיד…). סה"כ המקומיים היו מקסימים, מסבירי פנים ומארחים למופת. פעם אחת, בכפר קטן, היה לנו אירוע לא נעים כשרצינו להתקלח וסגרו לנו שעה פרטית בבית המרחץ המקומי, משהו שהשאיר לי טעם קצת מר אבל לא חשבתי עליו עד שראיתי את הסרט "ילדות פרא" MUSTANG) בשמו המקורי). אז, פתאום, גיליתי את הפנים האחרות של המקומיים… הסרט מתחיל בסצנת סיום בי"ס והתלמידים, בשמחת החיים והחופש שמתחיל יורדים לים ומשתוללים שם, כמו שהנוער יודע ויכול, מה שלנו, המערביים, נראה לגמרי טריוויאלי… אז זהו, שבמזרח טורקיה – זה לא! בטח לא הבנות! בטח לא עם הבנים! ועוד לגעת? סיפור התבגרותן במאה ה-21, של חמש אחיות יתומות בנות עשרה, שחוטפות מהסבתא והדוד הקשוח שלהן על משובת נעורים זו. לאורך כל הסרט הרגשתי שאני צופה במאבקה של חיה כלואה ומרדנית המנסה שוב ושוב לפרוץ את הגדר בכח ונפגעת. יש גם רמז למה הדוד מרשה לעצמו, אך לא לבנים בני גילן… צילום, משחק ופסקול נפלאים, מתכתב עם סרטה של סופיה קופולה מלפני כמה שנים "חמש נערות יפות" אבל אותי החזיר הסרט כל הזמן ל"וואג'דה" מסעודיה…
בווידאו יוקרן "יומיים ולילה". זהו סרטם האחרון של האחים דארדן הבלגיים, שבעיקר עושים סרטים חברתיים (כגון השבועה, הילד ועוד). הסיפור פה הוא על בחורה שמפוטרת מעבודתה בהליך דמוקרטי, חבריה לעבודה העדיפו לקבל בונוס מאשר להשאירה איתם. היא מצליחה לשכנע את הבוס לחזור על ההצבעה, מה שמשאיר לה יומיים ולילה בסופ"ש אחד לנסות לשכנע את חבריה לשנות את החלטתם. השחקנית מריון קוטיאר (אדית פיאף) נותנת כאן הופעה מדהימה ומשכנעת. הצופה מתעייף יחד איתה, נפשית ופיזית בסופ"ש הזה! היוצרים מצליחים להביא למסך סיפור כמעט בלתי אפשרי, שבו אין רעים וטובים. יש מציאות ובה הם עובדים. כשיצאתי מהסרט לא הפסקתי לחשוב מה הייתי עושה אילו הייתי במצבן של כל אחת מהדמויות ובעיקר – מריון…