אריה רותם, 18.8.1938- 17.8.2013, י"א אלול תשע"ג – יהא זכרו ברוך.

מתוך קורות החיים שסיפר אריה:

אבא ואמא נפגשו בארגנטינה, שם התחתנו והולידו שלושה ילדים. הבית היה די עני ובכל זאת ההורים נתנו לנו כל מה שיכלו. אחי סיים לימודי רפואה ואני למדתי בבי"ס להנדסאים. התנועה לא נתנה לי להמשיך לתואר מהנדס. לימודים אקדמאיים לא עלו אז בקנה אחד עם העתיד בארץ. מטרתנו הייתה להיות חלוצים, מגשימים – חקלאים בקיבוץ. הייתי חבר בתנועת "איחוד הבונים" ולשם הגיעה גם רבק'לה. היינו בקינים שונים, אך אחרי שהקן שלי התפרק, הלכתי לחפש קן חדש. חיפשתי חום של קבוצה ומצאתי – את רבק'לה. היינו בני 17, ובגיל 20, כשרצינו לעלות ארצה – התחתנו. כשהיינו בני 19 הכינו אותנו לעלייה בהכשרה מחוץ לבואנוס איירס, שם עסקנו בחקלאות. אבל אני התעסקתי בכלים, הייתי איש טכני. אהבנו אז ללכת לקונצרטים, המוסיקה הקלאסית מלווה אותי מאז ועד היום.

כשהתחתנו ב-1958, הייתי צריך ללכת לצבא. התנועה שלחה אותי (בעצם הבריחה אותי) לאורוגוואי, להיות שם שליח התנועה. רבק'לה נשארה בארגנטינה. כשעלינו ב-1959, יצאה האניה עם רבק'לה מארגנטינה, אספה אותי באורוגוואי ויחד הגענו ארצה – עם הגרעין לניר עם, משם להכשרה בקריית ענבים. אך הגרעין התפרק ואנחנו החלטנו שאנחנו רוצים קיבוץ שאין בו ארגנטינאים, וכך הגענו, בעקבות חיים הרכבי, לגבעת חיים.

בשנים הראשונות עבדתי במטעים, אם כי כולם ידעו שאני איש טכני. לקח זמן, אך אחרי תקופה קצרה במסגריה של גבעת חיים נפל ברזל על רגלי ונשלחתי לעבודות רישום ושקילה בגת. ומכאן, דרך המסגרייה של גת ודרך לימודי טכנאי קירור וטכנולוג מזון, הייתי האחראי על המערכת המורכבת של הקרור עד לפרישתי. עבדתי קרוב ל-50 שנה בגת.

נוסף על העבודה בגת הייתי פעיל בועדת ספורט, תרבות, קליטה. מילאתי תפקיד מא"ז רב"ש, 20 שנה הייתי מגוייס למשמר הגבול – עד שאיתן נפל.

מאז שנים קשות עוברות עלי. בעזרת רבק'לה והילדים אני קם וממשיך. אני עסוק בפעילות התנדבותית שנותנת הרבה כוח. אנחנו שייכים לארבע קבוצות חברתיות: ליונס, המאגדת פעולות התנדבותיות שונות. תפקידי לחלק אוכל לנצרכים בימי שישי. השנייה, קבוצת ההורים של "יד לבנים" בעמק חפר. השלישית, קבוצת חברים מימי גת והרביעית היא בעצם החברים הרבים שיש לנו כאן.

המשפחה, ובעיקר הנכדים, תופסים מקום גדול בחיינו ומביאים לנו נחמה. המשכנו הלאה והתגברנו הודות למשפחה וחברים. כל הביוגרפיה שלנו, כל מה שעשינו בחיים, לטוב ולרע, לא כל כך חשוב. הדבר המשמעותי ביותר הוא הארוע עם הבן. כבר עברו שלושים שנה, אך מאז הוא ממשיך להשפיע בכל צעד וצעד של חיינו.