אריה רותם, 18.8.1938- 17.8.2013, י"א אלול תשע"ג – יהא זכרו ברוך.

מתוך קורות החיים שסיפר אריה:

אבא ואמא נפגשו בארגנטינה, שם התחתנו והולידו שלושה ילדים. הבית היה די עני ובכל זאת ההורים נתנו לנו כל מה שיכלו. אחי סיים לימודי רפואה ואני למדתי בבי"ס להנדסאים. התנועה לא נתנה לי להמשיך לתואר מהנדס. לימודים אקדמאיים לא עלו אז בקנה אחד עם העתיד בארץ. מטרתנו הייתה להיות חלוצים, מגשימים – חקלאים בקיבוץ. הייתי חבר בתנועת "איחוד הבונים" ולשם הגיעה גם רבק'לה. היינו בקינים שונים, אך אחרי שהקן שלי התפרק, הלכתי לחפש קן חדש. חיפשתי חום של קבוצה ומצאתי – את רבק'לה. היינו בני 17, ובגיל 20, כשרצינו לעלות ארצה – התחתנו. כשהיינו בני 19 הכינו אותנו לעלייה בהכשרה מחוץ לבואנוס איירס, שם עסקנו בחקלאות. אבל אני התעסקתי בכלים, הייתי איש טכני. אהבנו אז ללכת לקונצרטים, המוסיקה הקלאסית מלווה אותי מאז ועד היום.

כשהתחתנו ב-1958, הייתי צריך ללכת לצבא. התנועה שלחה אותי (בעצם הבריחה אותי) לאורוגוואי, להיות שם שליח התנועה. רבק'לה נשארה בארגנטינה. כשעלינו ב-1959, יצאה האניה עם רבק'לה מארגנטינה, אספה אותי באורוגוואי ויחד הגענו ארצה – עם הגרעין לניר עם, משם להכשרה בקריית ענבים. אך הגרעין התפרק ואנחנו החלטנו שאנחנו רוצים קיבוץ שאין בו ארגנטינאים, וכך הגענו, בעקבות חיים הרכבי, לגבעת חיים.

בשנים הראשונות עבדתי במטעים, אם כי כולם ידעו שאני איש טכני. לקח זמן, אך אחרי תקופה קצרה במסגריה של גבעת חיים נפל ברזל על רגלי ונשלחתי לעבודות רישום ושקילה בגת. ומכאן, דרך המסגרייה של גת ודרך לימודי טכנאי קירור וטכנולוג מזון, הייתי האחראי על המערכת המורכבת של הקרור עד לפרישתי. עבדתי קרוב ל-50 שנה בגת.

נוסף על העבודה בגת הייתי פעיל בועדת ספורט, תרבות, קליטה. מילאתי תפקיד מא"ז רב"ש, 20 שנה הייתי מגוייס למשמר הגבול – עד שאיתן נפל.

מאז שנים קשות עוברות עלי. בעזרת רבק'לה והילדים אני קם וממשיך. אני עסוק בפעילות התנדבותית שנותנת הרבה כוח. אנחנו שייכים לארבע קבוצות חברתיות: ליונס, המאגדת פעולות התנדבותיות שונות. תפקידי לחלק אוכל לנצרכים בימי שישי. השנייה, קבוצת ההורים של "יד לבנים" בעמק חפר. השלישית, קבוצת חברים מימי גת והרביעית היא בעצם החברים הרבים שיש לנו כאן.

המשפחה, ובעיקר הנכדים, תופסים מקום גדול בחיינו ומביאים לנו נחמה. המשכנו הלאה והתגברנו הודות למשפחה וחברים. כל הביוגרפיה שלנו, כל מה שעשינו בחיים, לטוב ולרע, לא כל כך חשוב. הדבר המשמעותי ביותר הוא הארוע עם הבן. כבר עברו שלושים שנה, אך מאז הוא ממשיך להשפיע בכל צעד וצעד של חיינו.

 

2 Responses to לזכרו, אריה רותם

  1. טובה גבר הגיב:

    החיים שלנו כל כך שבירים, אתה חי בתוך קהילה, נפגש עם חברים וחברות בשבילים, בתור לקופת הכלבולית, במרפאה, בנסיעה משותפת לחוג ועוד, רגיל לאותם מראות וקולות, בטוח שזה יהיה כך כמעט "לנצח", באמת? פתאום, באבחה אחת נעלם לך אדם יקר, לא תפגוש בו עוד, ואתה שואל את עצמך האם ניתן לעכל את זה? לחיות בלעדיו? לחזור לאותו הרגל כמקודם?
    אהבתי את אריה ז"ל, מברך אותי תמיד עם חיוך מאוזן לאוזן, טוב מזג, טוב לב. לרוב מצחיק במשובת נעורים, ללא קשר לגיל הביולוגי שלו. לדאגה הכבירה שהרעיף על רבקה'לה וההיענות לבקשותיה, במיוחד בפן האמנותי. איזה אדם היה הוא, והנה כבר איננו.

  2. רון הגיב:

    היה שלום אריה רותם, (לא כל כך הולך אריה… בלי רותם)
    נעמת לי מאוד

להגיב על רון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896