קרני המהממת, לא יודעת מה לכתוב. אני מוצפת. מוצפת בדמעות, מוצפת בהתרגשות ומוצפת בגאווה גדולה. את נדירה, כתבת כל כך יפה ובעיקר אני יוצאת עם תחושת אופטימיות גדולה שכנראה גם כשאנחנו ממש למטה צריך לדעת לנסוק אל על ו "השמיים הם הגבול"… . כל הכבוד ועוד… ורק והרבה בריאות! באהבה גדולה מאיריס

אז לידיעתכם, עורכים נכבדים, אני "הגאון" המבוקש. זה זמן רב אני מצפה שמישהו יכיר בגאונותי, עד שבאתם אתם והענקתם לי את התואר המיוחל על מגש של נייר. תודה. ואגב, לא צריך להיות גאון כדי להבין שאני היא שהסגרתי את סיפור המזוזה לעיתון. רוב החברים הוותיקים יודעים שאני קשורה לעיתון, חברת מערכת וכתבת לעת מצוא. בנוסף למילוי חובתי לספק לו סיפורים מעניינים, אני רואה חשיבות בפרסום העניין ברבים, הוויכוח הוא על עקרונות ולא כביסה מלוכלכת שצריך לכבס בבית פנימה, כפי שנהגו בקיבוץ "הישן". זה שנים אני נאבקת נגד גל ההדתה השוטף את הקיבוצים, שפרשת המזוזה היא רק חלקיק ממנו. אתם כנראה באתם לגור בקיבוץ רק בשביל החיים הטובים שהוא מעניק ליושביו עכשיו, ללא יחס והבנה למייסדיו ולמה שהיה בשבילם, בשביל המדינה ולמעשה גם בשבילכם כיורשיהם, שחלק ממנו היה ההשתחררות מהכבלים והאמונות התפלות שנושאת עימה יהדות-המזוזות. מאיה זוהר רואה במזוזה רק עניין נחמד שיכול להעשיר את הילדים. האם בני החמש באמת יבינו, אפילו תעשו את כל המאמצים להסביר להם, את משמעות קופסת הפח הדבוקה לקיר והמשפטים הטמונים בה, נגדם אני מתקוממת? הרי המזוזה היא לא בשביל אלא בשבילכם, ההורים, ולכן אני רואה בה סכנה.

היידי תודה רבה,
חיממת את ליבי
שימחת את דבורה, אני בטוחה.

אלדד מיטיב להזכיר שהמזוזה בגן דקל נקבעה כאשר הגנים היו שייכים למועצה האזורית, ולקיבוץ לא היתה מילה בעניין. כפפנו ראש בענייני סממנים דתיים גם בפני צרכים מסחריים פה ושם בקיבוץ. קצת קשה להבין את עמדתו, למה בית כנסת ותחום שבת לא ומזוזה כן? רק בגלל הגודל? מזוזה היא מצד אחד אולי הסמל הכי חזק של הכפייה הדתית היהודית ומצד שני מקורה באמונה תפלה של גירוש שדים ורוחות. איך להסביר את זה לילדי הגן???!!!

נויה, אייל גרם לאנשים לא מעטים להרגיש שזה כבר לא ביתם! זה לא "אירגון", למען השם! ואני לפה לא לעצמי בלבד.

ברוך אהבתי את התשובה. אני בעד להעריך את כהונתו של אייל שמבין הכי טוב אותנו ואת צרכינו. חבל שאי אפשר להעריך לעוד 4 שנים. משה, בכל ארגון שמכבד את עצמו תמיד תמצא "מישהו" שלא מסתדר עם הבוס, למרות הצלחתו. אני בטוחה כדברי ברוך שתמצא את הדרך להגיע להידברות עם יו"ר הקהילה.

משה חברי שלום.
מופתע ממכתבך אך אגיב.
אכן דלתי תמיד פתוחה, לכל וחבר ותושב ואין כל ספק גבעת חיים איחוד זה ה בית.
אין להסיק מכך שאני בא להחליף את מנהל הקהילה ועוד מנהל קהילה טוב.
שנת 2015 תהיה שנה כלכלית קשה על אמרתי זו לא מצאתי מפקפקים.
שנה קשה ואתגרים רבים צריכים ניהול טוב.
יו"ר חדש והנהלה חדשה הם ללא ספק חולשה.
למזלנו אייל עמנו. אייל הוא מנהל קהילה טוב ומנוסה ואין שום היגיון לוותר על תרומתו.
בחודשים האחרונים ראיתי את אייל פוגש חברים ופותר בעיות. בהבנה וברגישות אך תמיד תוך שמירה על העקרונות, שאנו חברי גבעת חיים תקנו כתקנות.
מה שההנהלה מבקשת זה עוד תקופה של כשנה ורבע לפעילותו של אייל המנהל קהילה. אייל צריך לסיים בפברואר 2015 ואנו מבקשים שימשיך עד יוני 2016.
הועדה לאיתור מנהל קהילה חדש, תתחיל ברבעון האחרון של 2015 לפעול. כך יהיה מספיק זמן לבחור טוב וגם מספיק זמן לחפיפה יעילה.
טענתך שיש קומץ חברים, שלא יכולים לפנות לאייל מסיבות שלהם, כנראה נכונה ואני כאן, כדי להיות להם לגשר (מי כמוך יודע זאת).
"קול המון כקול שדי" אומר הפתגם ואני מאמין בזאת.
תעמוד בקשתנו למבחן הציבור בקלפי. מה שיחליטו החברים יבוצע.

"כמו קאטו הזקן"
אף אני, על-פי הסייפא של ברוך, ומכאן – לרישא:
את דבריו פותח ברוך בסתירה: מחד – הוא מייחל למצב, אשר בו יחוש כל-אחד כאן, שגבעת חיים הוא הבית שלו. מטרה נעלה, אשר ממש לא איפיינה כמה מקודמיו. מאידך – כסעיף ראשון הוא מבקש להאריך את כהונתו של אייל ניסן! מעבר לכך, שזה בניגוד לכל החלטה או חוקי תקנון קודמים, הרי יש בגבעת חיים כמה וכמה חברים אשר, בגלל אייל, גם אם לא רק בגללו, אינם מרגישים עוד בגבעת חיים כבביתם. ברוך, כיו"ר הנהלה חדש, ודאי לא יודע, ואולי – גם לא ירוצו אליו לספר על אותן תחושות, שממש לא נעים להשיח אודותן. אבל יש ויש כאן מספיק סיבות מדוע עלינו להיפרד מאייל.
לא נכון יהיה לקיים הצבעה על הנושא, הרי ברור שכל מי שנמצא בקטגוריה המתוארת לעיל – אינם מהוים כאן רוב. בהיפוך מהמתואר בתנ"ך, בעניין ויכוחו של אברהם עם האל על אנשי סדום – אולי כאן לא נחוצים אפילו עשרה חברים כדי להסיר את העננה השחורה הזאת מעל ראשינו?

ליפתח ןכל צוות וילדי האורווה!!!
כבר 10 שנים שאני מלווה את הבנות שלי ניצן אליהו-מגבעת חיים מאוחד ולאחר מכן את נטע אליהו בענף הרכיבה.אני רואה איך הן נקשרו לתחביב ופיתחו את זה כדרך חיים- עם השקעה ומאמץ ועיצוב הביטחון העצמי.יש עוד הרבה מה לספר על יפתח והמפעל שלו-ולראות את התמונות של ילדי האיחוד-כיום הורים וסבים בעצמם-כמה זה נתן להם.תשמרו על הנכס היקר שלכם-סברה ערביינס.

יפתח
כמו שכתבו ובוודאי אמרו לך מספר רב של פעמים אורווה הוא מפעל חיים מפואר. אני בעד לשמר אותו וחושב שחייבים לתת פתרון למקום חלופי. בעיית התחבורה בגבעת חיים היא בעיה בטיחותית ממדרגה ראשונה והחלופה של כניסה מהצד המערבי היא לדעתי פתרון טוב שישפר את החיים שלנו ושל ילדנו. גם בעבר היו החלטות שהתקבלו על חשבון מוסדות כמו הסטודיו של אילן אסטליין ז"ל ברפת הישנה והסטודיו של אגי שתבדל לחיים ארוכים במבנה המדגרה הישן. אני חושב שהגיע הזמן שנדע לשמר את הדברים היפים עם המסורת ארוכת השנים. אני מצטרף לקריאה שלך לקיים דיון ציבורי בנושא.

אני חושב שהתגובות יצאו קצת מפרופורציה ומבקש להזכיר שבשנות ה 2000 המוקדמות התקיים בדיוק אותו דיון בגן דקל. היו אלו השנים הראשונות שהגנים נפתחו לתושבי המועצה. זוג מחיבת ציון ביקש / דרש להציב מזוזה בכניסה לגן. לאחר דיון שאינני זוכר מה היה היקפו הוחלט לאשר זאת. המזוזה אגב עדיין שם אתם מוזמנים לראות. לאחר הצבת המזוזה לא ארע אירוע משמעותי כמו הפיכת הקיבוץ לקהילה דתית וגם לא נגרם מהפך דתי קיצוני אחר בקיבוץ, בארץ או בעולם.
אם היה אפשר לעשות זאת אז קל וחומר היום עם הצטרפות קהל מגוון עם מסורות והרגלים שהוא מביא עמו וגם לנו התושבים הוותיקים של הקהילה נדרשת מידה של סובלנות והתגמשות.
כדי להסיר כל ספק אני נגד בניית בית כנסת במרכז המרחב הקיבוצי וגם ההתנהלות סביב התקנת תחום השבת איננה מקובלת אלי אבל אני חושב שמזוזה בכניסה לגן ילדים תשפר למספר אנשים את החיים ביננו ולרב לא תגרום למאום.

זוכרים את הספר "בובה זיווה"? (תיאטרון הבובות של הונזו – גח"מ).
משם המשפט היפה ביותר על סוסים ששמעתי מימי:
"הליכות ונימוסים צא ולמד מהסוסים".
אין ילד בקיבוץ של אז ושל היום שלא 'עבר' באורווה. נגע, טיפל אהב חיה גדולה.
את המתנה הזאת חיוני לשמר עבור הילדים של היום ושל מחר.

תודה יאיר על המאמר! עקבתי אחר חילופי המיילים ודבריך פשוט הביעו את מחשבותי. גם אני מודאגת מההקצנה הדתית העוברת על אזורנו ולמה היא מביאה. בעיקר התחברתי לעניין הלימוד על דתות שונות כי אני מאמינה שרק עם הכרת וכיבוד האחר ואמונתו נוכל לחיות ביחד. כאמור, הבחירה לגור בקיבוץ היא בחירה בדרך חיים וכפי שכתב ארנון, אשמח אם ה"אי של שפיות" הזה ישמר כפי שהוא, לאור ההקצנה שעוברת החברה הישראלית בימים אלו.

מילים כדורבנות!
כל מעשה ולו הטריוואלי ביותר הוא תחילתו של מהלך שלא תמיד אפשר לשער את המשכו. אמונה ככל שתהיה עמוקה ואמיתית יותר מייתרת את השימוש ב"חפצים" כאמצעי או תלות בהם כמו גם תלות ב"קהל"(צאן מרעית).
אין לי נכדים בגן המדובר ואין לי מזוזה או תפילין בביתי וזו הבחערה שלי בארבע אמותי ואני אגן על זכותו של כל פרט יישובנו להאמין בכל שיבחר אצלו בביתו, במרחב הציבורי אנו חייבים לכבד את אופיו המוצהר של הישוב שהוא חילוני במודע ולא צריך לייצר תחליפים חדשים באריזה ישנה -הבה נתחכמה-
האם נתיר גם לשונים מאיתנו להציב סמלים במרחבנו הציבורי?

הי תמר, מקבלת מה שכתבת. הנושא בוער בי ומטריד אותי מאד ולכן אם מי מקוראי דבריי נפגע או נעלב אבקש את סליחתו.
מה שכן, את טועה בעניין "אי האשמה" של מובילי המהפכים הקודמים ואין צורך ללכת רחוק למהפך הלינה. די אם תחפשי "קולות קוראים" מתקופת הדיבורים טרם קבלת החלטות ההפרטה השונות. לתחושתי האישית, ושוב אין כאן כוונה לפגוע באיש תליית מזוזה היא ביטול כל מה שסביי (שהקימו קיבוץ אחר), והוריהם האמינו בו. החילוניות אינה תמיד הפשרה הנוחה של אנשים אלא בחירה מודעת בדרך חיים. אני לא חושבת לרגע שיש להעדיף את המתים על החיים אבל היות ייש גם אנשים חיים שנפגעים משינוי מוצע כזה אני מבקשת התחשבות.

איילת יקרה,
ראשית אבקש להבהיר, שגם אני נגד תליית מזוזה בגן, משום שאני סבורה שיש לעשות אבחנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, ומכיוון שלדעתי יש לשמור על הצביון החילוני של המרחב הציבורי.
עם זאת, אזכיר לך שהקיבוץ השכיל לשמור על חוסנו החברתי והכלכלי משום שידע להתאים את עצמו לרוח הזמן וצרכי החברים.
כך למשל, המעבר ללינה משפחתית, שבזמן שמייסדי הקיבוץ גידלו את ילדיהם, היה הס מלהזכיר. כך גם תהליך ההפרטה שעמד בניגוד מוחלט לערכי השוויון והסוציאליזם שעליהם הוקם הקיבוץ.
איש ממובילי ״מהפכים״ אלו לא הואשם באי כיבוד הדור שלפניו.
אני לא טוענת לרגע שאנחנו עומדים בפני מהפך נוסף, אבל מן הראוי לתת את הדעת על הלכי הרוח בקיבוץ, ולהתמודד איתם באופן הראוי. ולראיה, תליית המזוזה הוקפאה עד לדיון מעמיק וכולל בסוגיה.
בשולי הדברים אוסיף, שראוי לבחור במילים פחות נחרצות, גם אם אינך מסכימה עם בן שיחך.

אמיל שלום בחזרה, לא חשבתי לרגע שמוטי קיבל את ההחלטה בעצמו (יש לי קצת יותר הערכה להנהלה החינוכית, בכ"ז).. ופועלו וידיעותיו בתחום, כמו היותו סובלני ונעים הליכות ידועות לי עוד ממפגשי הראשון עמו, אי שם בגיל שש, פלוס מינוס. מוטי הוא עניין משני בסיפור הזה. הסיפור המרכזי הם אורחות חיינו בבית שבו בחרנו. ולעניין שמשמעותו כה גדולה לניצבים משני צידיו אין מקום להתקבל בפורום ההנהלה החינוכית בלבד לדעתי. ועוד אסבר אוזנך, מקימי הקיבוץ "לא הרבו לעסוק בנושא" כפי שניסחת, מבחירה מודעת לחלוטין. אודה על כיבוד בחירתם של הוריי והוריהם.

אני בהחלט חולקת על הזמנת מוטי כ"מומחה" בתחום. וכי מה הוא התחום, אביזרים דתיים? חפצי מאגיה? מוטי איננו יותר מומחה מכל אחד מאיתנו ליחסי חילונים-דתיים והאם הקיבוץ שלנו אמור להיות חילוני או דתי. בתגובתו לרשימתי לא ניכרת אבחנה בין יהודי לבין דתי, אבחנה שיש לעשות כל אימת שדנים בנושא זה. זכותו לאמץ לעצמו כל מה שהוא חושב ליהודי ובכלל כל מה שברצונו, אבל לא בשם כולנו ובשביל כולנו. רובם ככולם של חברי הקיבוץ בעבר ואני מקווה שגם היום האמינו ביהדות אחרת, לא זו של מזוזות ושטריימלים. נכון, כל מה שיהודי הוא גם שלי, אבל בחלקו הוא שלי כמו שהיבלת שצמחה על כף רגלי היא שלי. אני כמובן לא אטפח אותה.

שלום איילת,
לשם הבהרה, ההחלטה התקבלה ע"י ההנהלה החינוכית ולא ע"י מוטי. מוטי הוזמן לחוות את דעתו כמומחה בנושא,אני משער שלא תחלקי על מומחיותו ועל עשייתו בתחום. מוטי אף לא היה נוכח בחדר בזמן קבלת ההחלטה. ההחלטה מייצגת את דעת רובם המוחלט של חברי ההנהלה החינוכית שראו בה הזדמנות לחוויה חינוכית משמעותית בנושא שבו לצערי אנו לא מרבים לעסוק. ההחלטה פורסמה והובאה לידיעת ההורים (עוד בטרם בוצעה). לחלק מההורים הייתה דעה אחרת ומכאן התפתח הדיון. הוחלט להקביא את הביצוע עד קיומו של דיון ציבורי בנושא.לא הייתה פעולה על דעת "מיעוט" (אף אחד לא ספר מי מיעוט ומי רוב בעניין זה).

מזועזעת מהרעיון! עם כל הערכתי למוטי באמת לא ברור "מי שמו" לסמכות בתחום. אף לו אין ילדים בחינוך אם הולכים לכיוון הזה. בקשות כאלה בד"כ פותחות פתח לגל שוצף של תוספות דתיות שמקומן אינו בקיבוץ החילוני. לאור מה שמתרחש בארץ בשנים האחרונות אצטער מאד ואכעס אפילו יותר לראות פעולה כזו מצבצעת על דעת מיעוט חברים. "לא זו הדרך".