אייל,

משמח, מעודד ומעלה חיוך על השפתיים.

יישר כח לעושים במלאכה

נויה

הסיומת של לאה, גם אם באיצטלא של "ילדי-גן" לא ממש מתיישבת עם הרישא, עם מה שהיא מטיפה לו בסיפורה. ובאשר לריקמה האנושית שכולנו מחוברים בה, את זאת לא ממש זכרו דווקא אלו, שהיא כל-כך מגינה עליהם. הנהלת הקהילה המסיימת היתה רקמה אנושית, אולי, אבל – אחרת, נפרדת ונבדלת מרקמת החברים אשר לא היווו חלק ממנה. לא חסרות דוגמאות להמחשת הטענה הזאת, ואולי – זה עיקר הביקורת. וכאן – מגיע ברוך, ובראייתי – ממש "נשאב" אל תוך הואקום שהיה פה בין הנהלת הקהילה לבין החבר.

היידי שלום
תודה על המלים החמות!
שנמשיך בשיתופי פעולה והנאה מהקשר בהמשך

אבישג יקרה, איזה שפע שיש בך.
הפעם אני רוצה להגיב גם כרכזת תרבות ולדבר בשבחך.
אני הפקתי כבר כמה אירועים בקיבוץ ולא היתה פעם שביקשתי ממך להשתתף וסירבת לי.
מדובר בשעות של חזרות בהתנדבות מלאה לטובת הכלל.
אני חושבת ש"כולנו" חבים לך על כך.
הלוואי ותצליחי באיסוף הכסף לאלבום. אני באופן אישי כבר נרשמתי לתרומה. מקווה שעוד חברים שנהנים מקולך יצטרפו למהלך.יש אפשרות להשתתף בכל מיני דרכים. מזמינה להכנס לאתר ולבדוק. תודה על הקול, הדס

קיבלתי את ההערה.
כתבתי "פופורציות" – וזה אכן כך.
ובמחשבה שניה, עדיף שמישהו באמת יהיה בלם כאשר אדם נמצא בסערת רגשות. והייתי….. אבל למרות הכל "גידי לא הצליח לעצור את סערת הרגשות שלו".
רק טוב לכולם

גידי,

חבל על האנרגיות. חבל על המלחמות. יש לנו מספיק.
כתבתי תגובה הרבה יותר "עצבנית" , אבל חוקי ה"צנזורה" לא אישרו אותה.
הכי חשוב כרגע זה המלחמות האמיתיות – חמאס ושות'. והילד שלי הגיע הביתה – אז באמת פופורציות.

אבי שלום,
מאז חטיפת שלושת הנערים יש לי תאוריה שמבוססת רק על ההיגיון שלי, והיא מתאימה גם לחטיפת גולדין. התאוריה היא ששתי החטיפות נעשו ביוזמה מקומית שלא התאימה לחמאס. ולכן במקרה של השלושה לאחר שהחוטפים רצחו אותם על פי הוראה מגבוה, הם, החוטפים, חוסלו ע"י החמס. בחטיפה של גולדין הם חטפו גופה וכפי שהסברת במאמר ביוזמה שלא התאימה לחמאס ולכן גם החוטפים הללו חוסלו ע"י החמאס. האם זו תיאוריה מופרכת?

דבורה, בכתבתך עוררת אצלי זכרונות רחוקים, מלאי ריחות וטעמים מחיים אחרים. כמה זה נכון, ההתמכרות הזו למקום הזה! למרות שנולדתי וגדלתי במדבר, קליה ואזור ים המלח נכנס לי מתחת לעור וישב שם, רדום, עד שתום בילה שנה בעין גדי בש.ש. ביקור אחד – והכל צף ועלה! עכשיו יש גם עוד מכור במשפחה… התקופה ההיא, אותה תיארת בצורה כ"כ מוחשית כאילו אתמול הייתה, חזרה וושמה לי חיוך על השפתיים! תודה.

סמדר סיגל ויואב היקרים, רוצה לחזק את ידיכם בדבריכם המרגשים.
כאחת שהרבה פעמים לאורך השנים התלבטה אם להשמיע את הקול הזה , שמחתי לקרוא את תגובתכם.
אני לא רוצה לחזור למקום הכואב של המשפחה שלנו אך עברנו שנים של הכפשות, חיצים של רוע ורשעות, שמועות מופרכות ועוד ועוד על אבא שלי שיש לו עבר מאד עשיר במילוי תפקידים ומעורבות בחברה בקיבוץ, עד שיום אחד "העז" לעשות משהו למען עצמו, יצא לשליחות מטעם משרד החוץ ומשרד החקלאות ללב הפועם של העולם למרכז היקום אוזבקיסטן כדי לעזור לסובחוזים להקים רפתות ומחלבות. היות ואמא שלי לא רצתה להשאיר ילדה בצבא לבד, היא לא הצטרפה אליו ועל כך לא נסלח(לא אכנס לכל הסיפור),ומאז שילם מחיר כבד ובחר להוציא את עצמו מהחברה. חברי הקיבוץ צריכים להבין שלכל מי שמכפישים ועושים עליהום יש משפחה וזה לא נעים לה לשמוע דברים כל כך קשים לפעמים על בן משפחתם כי כולנו חיים בסך הכל בכפר קטן ואין לאן לברוח. אתה כל הזמן חשוף לזה.בואו נגיד תודה לכל מי שמוכן לקחת על עצמו תפקיד. אפשר להעביר ביקורת אך היא חייבת להיות עניינית ולא פוגעת. כך אולי אנשים ירצו לקחת על עצמם תפקידים למען החברה.צריך תמיד לזכור את המשפט הכל כך חכם "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". תיהנו מאבא וסבא שמוליק .

כואב את מותו ללא עת של תומר.
כואב שנודע לי רק היום דרך העלון בתוכנו.
כואב שלא ניחמתי את המשפחה עד היום.
תומר היה מתלמידי בכיתות בנימין. מהשהות המשותפת בבית הספר ובקיבוץ,תמיד זוכר את המפגשים המחויכים, הסחבקיים, טפיחות הדדיות על השכם.אין "מורה- תלמיד". יש שני בני אדם עם חיבה הדדית.
בשעורי הטרקטור עם תומר, הוא נהג, כקיבוצניק עסלי,ברוורס , מה שאני התקשתי, בהילוך קדמי. הוא צחק ואמר, עזוב לואיס, תרשום עבר וזהו.
למשפחה: אין כאב , ככאב על אובדן בן,אח.
לואיס

סמדר סיגל ויואב היקרים
כאח של שמוליק (שהוא גם מעין אבא שני) אני שמח וגאה על התגובה המרגשת והמכובדת שלכם .
אני אינני חלק מגבעת חיים כבר יותר מ 20 שנה וגם אינני בקיא בסוגיות שהוצגו בדיון הזה אבל את שמוליק אני מכיר היטב
גם אני לא מסכים עם שמוליק הרבה פעמים אני יודע ששמוליק הוא אדם שעושה תמיד למען אחרים הרבה יותר ממה שהוא עושה לעצמו וכי הוא אדם בעל ערכים וחוט שדרה.
הדבר החושב ביותר לאדם הוא כיצד אדם ישן עם מצפונו בלילה ואני בטוח שממוליק יכול לישון היטב , לגבי המבקרים אני מאחל להם כל טוב ושיהו שלמים עם מצפונם
באהבה גדולה דוד דני

מתנצל שלא ראיתי את כל התכתובת הזאת כיוון שאני בתפקידי בחברה למתנ"סים כל כולי עוסק בארגון הטיפול האזרחי ביישובי הדרום, הפגה, הפעלה במקלטים, יציאות להתאווררות, ניהול ההתנדבות וכל הפעולות שמחזיקות את החוסן הקהילתי ביישובי הדרום.
קיבלתי סמס שמתנהל דיון וחשוב שאתייחס אליו.
בקיצור אומר שמזדהה לחלוטין עם דבריהם של סמדר, סיגל ויואב ואף הוסיף שזכיתי כיו"ר המועצה לשיתוף פעולה מוחלט של שמוליק גם ובמיוחד כשחלקנו על הדרך לטפל בנושא זה או אחר ותמיד מצאנו את הדרך לקיים את הדיון הציבורי הראוי.
מבחינתי התגובה של אייל יכולה להיות בשמי, גם כאשר בחלקים אני סובר אחרת וכמובן שברוך הציג מספר דברים לפני בחירתו שהם שונים מאלו שההנהלה היוצאת הובילה, וגם זה בסדר.
לכן אני מבקש ומנסה להקפיד על דיון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם ומוטב שכולם ינהגו כך.
עד כאן,
זאת הזדמנות להגיד תודה לשמוליק על תרומתו לקהילה, לחברי ההנהלה שליוו אותו עד כאן ולאחל לכולנו הצלחה גם בהנהלה החדשה שתיבחר בקרוב.

סמדר סיגל ויואב כתבתם תשובה נוגעת ללב, מזדהה כמעט עם כל מילה.
חשוב שישמעו גם קולות אחרים מתוכנו.

המשפט האחרון – לא ברור לחלוטין! ולעניין: המבט ה"מערכתי" – הוא הבעיה של חברי הנהלת הקהילה היוצאת, שרואים את כלל המערכת, "המכונה" לפי שמוליק באחת מהתבטאויותיו בעבר, ולא היה להם שום יחס ושום קישור לעובדת קיומם של "הברגים", ומרכיבי המערכת. ודאי לא – כשכהה כבר הברק שלהם… אם בכל-זאת יש משמעות סבירה למשפט האחרון, זה עוד יותר חמור, וממחיש את נכונות הטיעונים שכאן! רוצה לומר: ועדות – רק אם הן משרתות את המערכת!

תמר אולי אינך מעודכנת אבל ילדינו משתתפים לאורך כל השנה בפעילות מגוונת של תנועת נוער גם כחניכים וגם כמדריכים ותרומתם בתחום החינוכי טיפולי לפני הליכתם לצבא אינה נופלת מהתרומה לתנועת נער. ברוב כפרי הנוער ושאר המקומות כמו מלכישוע למשל, (עבודה עם ניגמלים מסמים) הנערים אינם נחשבים ככוח עבודה זול ועבודתם, תרומתם מאד מוערכת.

דבורה טועה בהגדרת האיזון בין שתי המגמות בשנת השירות ובכוונת התנועה לשנותן. מזכירות התנועה מבקשת לשמור על הצד החינוכי-קיבוצי, דבר שכמעט נעלם מעולמנו המופרט ונשאר בעיקר בידי מדריכי תנועות הנוער. למעשה, ראשיתו של מפעל הש"ש בצורך לשמור על היקף מעגל המדריכים. לרוע המזל, ילדנו המופרטים, שכבר אינם מבינים את חשיבות החינוך התנועתי, לא מתחשק להם לשרת אותו והם מעדיפים לפנות לחינוך הטיפולי, שם לתרומתם יש אולי הד יותר גדול ונותנת להם – לעצמם ולא לחברה – סיפוק גדול יותר. מצער שגם ההורים ברובם וגם הפעילים העוסקים בש"ש מחשיבים יותר את הרגשת הסיפוק שהוא נותן לחניכים ולא את הצרכים החינוכיים. המחלוקת הזו היא אותה מחלוקת בדבר צדק או צדקה – האם לתת פרוטה (או שקיק קמח) לנצרף או לפעול לשינוי פני החברה והמשטר. לכך יש עוד להוסיף שכמה מיעדי הש"ש משתמשים בהם רק ככוח עבודה זול. יש לצפות שההורים יבבירו לילדיהם את חשיבות ההדרכה והפעילות הציונית ולא יתגברו את גחמותיהם.

גם אני אינני מבין מדוע ומה ההיגיון בביטול התרומה המשמעותית בתחום החינוכי – טיפולי – שיקומי.
יוגב וארבל היו בשנת שירות בכפר הנוער "קדמה" שליד קרית מלאכי (גם תאיר מתכוונת ללכת בעקבותיהם). לשניהם הייתה זאת שנה מאד משמעותית שבאה לביטוי הדדי שלהם ושל הנערים.
חשיבות שנת השירות לתחומים אלו חשובה במיוחד לאור העובדה שקרנו של הקיבוץ והתיישבות העובדת בכללותה יורדת ואנחנו נתפסים בחברה הישראלית כעליתה שיושבת על קרקעות המדינה עוסקת בנדלן והפרטות.
כבר לא רואים אותנו כישובי הספר של פעם ששומרים על הגבולות ומקריבים את בניהם למען המולדת. דווקא באווירה הזאת וברצון כן לתרום לחברה הישראלית הפחות איכותית, חייבים לאפשר ולעודד יציאה לשנת שירות בתחומים אלו ולא לבטלם.
ספציפית לגבעת חיים שהיציאה לשנת שירות היא מסורת שנשמרת (באחוזי יציאה מרשימים) יש להמשיך את המאבק כדי לא להוריד את הנושא מסדר היום.

בדיוק עכשיו אני עושה פרויקט שטח בנושא במסגרת לימודיי לתואר שני ביישוב וניהול סכסוכים באוניברסיטת בר אילן. במסגרת הפרויקט ערכתי שאלון קצר לחברי הקיבוץ שמטרתו לברר מה חושב הציבור בעניין.ה שאלון פורסם גם בלוח המודעות ובפייסבוק של הקיבוץ וניתן להגיע אליו גם משם.

מצרף לינק למילוי השאלון.

ציון נואמה

https://docs.google.com/forms/d/1NwZUtlc-hzEd3GdJK6d2xRUx0oTwtYAuXJVhAisBUAA/viewform?c=0&w=1&usp=mail_form_link

עמרם מרגש יישר כח כמה עשייה לקהילה עשית בחייך
דני

מקווה שיהיה גם שיפור בקליטת רדיו במערכת המרכזית, הלוקה אף היא בחסר.
כל הכבוד לצוות המטפל.