אהוב יקר,

לאן הלכת? לאן עזבת? מי ייהנה ממך עכשיו? מכל הטוב שיש בך, הדאגה, ההקשבה, הרגישות האינסופית.

מי יקדח, מי ימחזר, מי יטפל בגינה, מי ישחק כדורגל עם הבנים? מי ילמד את נור לנסוע על אופניים?

נתת לי כל כך הרבה מתנות נפלאות. שלושה ילדים מדהימים ויפים, לימדת אותי לאהוב, להיפתח, הענקת לי משפחה!

עד הרגע האחרון דאגת לכולם, שלא יהיה להם קר, שלא יהיו רעבים, ניהלת אותנו עם מבט ואצבע. כמה קשה שאי אפשר לדבר וללכת… לקחו ממך את כל מה שהיית – מחלה ארורה!

שמרת עליי ועל הילדים, הגנת עלינו ובגלל זה בחרת לגור אצל ההורים בכל התקופה האחרונה, אתה אציל! רצית שהבית יישאר בריא ושמח.

אתה הגיבור שלנו! לא נתת למחלה להפריע למהלך חייך – בנית משפחה, נתת את נשמתך לארומה, כל הזמן בעשייה, בנתינה, כל הזמן חשבת איך אפשר לעשות הכי טוב את הדבר אליו אתה מחויב ברגע זה.

התעקשת, נלחמת, עשית דברים גדולים! בסוף הוא הכריע אותך! נשמת נשימה אחרונה ונרגעת. כל כך יפה, כל כך שקט, כל כך רגוע ושליו!

אהוב שלי, שמור על עצמך. תעשה מה שאתה יודע לעשות, זה הכי טוב שיש! אני מבטיחה לעשות את מה שכל כך היה לך חשוב. אדאג לילדים, כי כמו שהדר אמר "תמיד נשאר שישה" – אתה ואני, הילדים וליצ'י – נהיה שמחים, נעשה גינה, נשחק כדורגל וכדורסל, נמחזר, נלך לשתות קפה בארומה, נמשיך לאהוב ולהיות ביחד!

זה מי שאתה!

תנוח, תירגע, לך למצוא לך פינה שקטה ותשמור עלינו.

רציתי לומר בשמך ובשמנו תודה לכל החברים והמשפחה שתמכו בנו ובך.

עזרו, שטפו, קילחו, ליטפו, חיבקו, נישקו, לקחו, סעדו, טלפנו, סמסו, דאגו

אני בטוחה שראית והרגשת את זה,

וזה חימם לך את הלב וגרם לך לאושר גדול ואולי אפילו להיות איתנו עוד קצת.

תודה רבה רבה לצוות המקצועי שטיפל בך כל יום, כל רגע, כל שנייה, בעירות ובשינה.

כבר מאוד מתגעגעים, דוריס, הילדים וליצ'י

והרופאים אמרו: "זה גידול בדרגה 2, נמוכה."..

ושאלנו: "טוב, אפשר לחיות עם זה?"

ושאלת: "ומותר לשחק כדורגל?" 

והמנתח ענה: "אפילו לנגוח!" ולא ידע כמה דייק בתשובתו.

ואמרנו לעצמנו: ממש בול פגיעה!

ושיחקת את החיים עוד 15 שנים והבקעת שערים, מספר 13 על חולצתך, בראשך ובימינך ושרדת עשרות התקפים, והמשכת וניצחת במערכות הראשונות אף שאולי כבר ידעת שזמנך שאול, שימיך ספורים.

ועם דוריס ושלושת ילדיך, נכדינו הראשונים, בניתם משפחה נפלאה אהובה וכ"כ מיוחדת.

התקבלת ותרמת למשפחת ארומה שלנו בהערכה ובאהבה והחזרת בלי גבול ככל שאיפשר הסרטן הנורא האורב והנושף בעורפך.

ליווינו אותך בדאגה רבה, ראינו כמה אתה רגיש לכל פרט, דואג לכל חבריך, לילדים והוריהם שבמצוקה, מתקתק ומסמס ורושם כל סעיף שנשכח.

ופתאום, רק לפני חודשיים, ממש אתמול, וסימנים ברורים העידו שהתפקודים משתבשים במהירות. ואתה כבר ידעת! מתקשה ללכת, לשפות מים לקפה, לסמס, לשלוף מלים, לדבר…

והודעת לנו, הוריך: "אני עובר לבית שלכם. כבר לא יכול לתקשר עם ילדי ברמות הפשוטות ביותר."

ומהרגע הזה שחזרת אלינו, ביתנו הוצף באור וחום ואהבה, נתינה ומסירות של כל ידידיך מכל המעגלים שבניתם וטיפחתם אתה ודוריס .

וככל שדעכת התעצמה האהבה וגברה הדאגה. כל יום נסגר תריס נוסף בראש ועוד חלון בתובנה כבה וחבר לשרשרת יכולות שעוד אתמול תיפקדה!

ועדייו קיווינו והאמנו!

כל מערכת הבריאות התייצבה אחריך. למלא כל משאלה, להביא תוך דקות תרופה או ציוד וזכית, קיבלת מטפל שתוך שעות הפך לבן בית ששמחת אליו וסמכת עליו.

ועדיין אצרת כח והוצפת בריגושים שהתקשית להכיל, התאמצת לשמוע, להבין כל מילה ומשפט, ולזהות ולחייך בכאב לכל חבר וידיד שבא לתמוך ולחזק ולעודד.

ולא, עדיין לא! עדיין לא! להיפרד…

והמלאכים שלך ושלנו, חבריך בקיבוץ, מארומה, מהצבא, מהמאוחד-ביתך השני, באים ומתייצבים יום יום, פותחים מועדון מבוקר עד לילה, תומכים ומחזיקים אותנו בין צחוקים לקפה ובין קפה לבכי.

ואנחנו מבינים. מפנימים שאתה הדבק וממך החיבורים שבימיך האחרונים מביאים את כולם, מעצימים ומחדשים חברויות קיימות וישנות.

וזכית שכך, גלי שלנו, בכורנו, אהובנו שהבאת לנו את דוריס ומשפחתה, את ראשוני נכדינו. שזכינו אנו לחוות את גודש האהבה האינסופי שעטף וחיבק ונישק וליטף אותך כ"כ חזק, כ"כ קרוב ונוגע, נוגה, חרישי ועצוב עד צעקתך המצמררת בליל מותך – שהייתה גם נשימתך האחרונה.

(והיום, גלי. היום הוא היום ה-13 לראשון 2013 היית מאמין?)

שלום לך גולי

בן, אח, בעל, ואבא אהוב