העלון האינטרנטי היווה בדיון הסוער האחרון פלטפורמה לדיון, ובהקשר לכך אנו רוצים להתייחס לנושא התגובות מעל פלטפורמה זו.

אנחנו נוהגים בדרך שנקט בה רענן רז, העורך הקודם וכעורכי העלון עלינו להיות מעין "שומרי הסף" של התגובות המתפרסמות בעלון האינטרנטי.

ונשאלת השאלה – מה כולל תפקידנו כעורכים?

האם עלינו להיות השופטים? האם אנחנו צריכים לאשר או לא לאשר תגובה?

מה הגבול? האם אנו יכולים לדעת תמיד מתי תגובה עלולה להיות פוגעת? הרי חדות וגסות התגובה יכולים להתבטא בהתייחסות למשהו היסטורי שארע פעם בין אותם האנשים, ואנחנו כלל לא נדע.

משיחות של אנשים בשבילים שמענו דעות לכאן ולכאן. יש הטוענים שאין לצנזר כלל תגובות וכל אחד אחראי ללשונו ולכתיבתו, ומן הראוי שאנשים ישימו לב למה הם כותבים. יש הטוענים שאפילו חוסר העריכה הלשונית של התגובות משפיעה על השיח (אנחנו לא עורכים לשונית טקסטים אלא רק כתבות).

יש המצביעים על התגובות כמדד לצורת השיח הציבורי של אותו נושא, ושאנחנו בתור עורכים משפיעים עליה (בדומה, אולי, לטלוויזיה, האם הרדידות של תוכניות הטלוויזיה היא זו שהביאה לרדידות הערכית החברתית או להפך. אולי היא רק מייצגת מה שקיים? ואולי הם מזינים זה את זה?).

ואולי בכלל הלהט הזה הוא שמעורר את הקהילה, ורק יכול לנער את האבק מעל השיח הציבורי?

אין לנו תשובה מוחלטת, זה לא שחור ולבן, אבל יש לנו בקשה אליכם – כשאתם כותבים תגובה אנא קראו אותה שוב, ודאו שהיא עניינית לשיח ולדיון. פשוט רחמו עלינו כעורכים… נקלענו למשימה שראוי שניתן עליה את הדעת.

(וסליחה לסימה שרי שטוענת שדבר העורך צריך להיות קצר ולעניין. היא ממש צודקת דרך אגב…)

 היידי ואמיל

אנטון אברמוב בהשראת צילום של דני צ'רבנקה בעת כיסוח דשא (מטה)

על האיורים המפוזרים בכתבות:

בתערוכה הנוכחית בגלריה מוצגות עבודות בחוט ברזל של האמן אנטון אברמוב.

קבוצה בולטת ביופיה בתוך מקבץ העבודות היא תוצאה של הניסיון של האמן להתחבר למקום הזה, לקיבוץ, שהוא בעצם כה רחוק ושונה מן ההוויה שבה הוא גדל.

שלחתי לו תמונות מתוך המאגר הארכיוני הסרוק שלנו, שכיום הוא עשיר ומרתק, והוא, אחרי לבטים וניסיונות שונים, הוא בחר בארבעה דימויים מתוכם.

מעל דפי בתוכנו אנחנו מציגים רק את הדימויים הקיבוציים, המצולמים, ולידם את העבודות בברזל, שנעשו על פי הצילום, אך הועצמו למידה של גודל טבעי.

אין זה מקרי שעבודת הארכיון והאוצרות מתחככות זו בזו, ולאחרונה בהרבה תערוכות זה ניכר ביותר. שלוש תערוכות

ברצף שהוצגו לאחרונה בגלריה יונקות את הרעיון שלהן מתוך המאגר הוויזואלי הקולקטיבי של המקום שלנו – התערוכה שעשתה האמנית נעה יקותיאלי בהקשר מקומי מאד. לאחריה הוצגה התערוכה של עמרם נבו ואפרת אשל – גם הן עסקו באופן ישיר ביותר בצילומי מקום. ועכשיו העבודות של אנטון.

נעים לדעת שיש לאמנות ולחיים קשר כה הדוק… להתראות בגלריה.

                                                                                         חנוש מורג