בדרך הטבע, אני אחלה – אין מנוס ממחלה.
בדרך הטבע, אני אמות – אין מנוס ממוות.
בדרך הטבע, כל היקר לי והאהוב עלי ישתנה – אין מנוס מפרידה
מעשי הם רכוש היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי – אין מנוס מתוצאות מעשי.

אין מנוס מתוצאות מעשינו ולכן אנחנו צריכים לבחור אותם בחכמה. אנחנו זורעים עכשיו את הזרעים שיבשילו בחמש, עשר ועשרים השנה הבאות. ולכן הדבר שצריך לכוון את ההחלטות שלנו עכשיו, זה הקיבוץ שאנחנו רוצים לראות כאן לטווח הבינוני והארוך. זה, מצד אחד, ומצד שני ההחלטה צריכה להתאים גם למצבו החברתי כלכלי של הקיבוץ כפי שהוא היום.
בחודשים האחרונים קיימתי עשרות שיחות עם חברי קיבוץ ומכל השיחות האלו חזרו ועלו שתי נקודות חשובות. קודם כל, בניגוד למה שחשבתי, הרוב המוחלט של האנשים רוצים לשמר את הקיבוץ ואת אורחות החיים בקיבוץ כפי שהן. אנשים, גם כאלו שבעד שיוך, לא מעוניינים לסחור בבתים שלהם, אלא מעוניינים לגור בבתים שלהם, והרצון שלהם לשייך נובע אך ורק מהרצון להבטיח שהבית שלהם יעבור לילדים או לנכדים שלהם. הנקודה השניה, היא שלאנשים בקיבוץ חשוב מאוד להבטיח את המשך קיום הקליטה והבניה לבני קיבוץ. אז מה שהחברים רוצים זה למעשה הבטחת זכויות: זכויות לפנסיה, לחלוקת רווחים, לחיי קהילה, בריאות, סיעוד, זכויות ירושה לצאצאים וזכות המשך לצאצאים.
לכן, בעיני, המודל של ביטול השיוך ובמקומו הסדרת זכויות החבר מול הון האגודה הוא הפתרון שנותן את המענה המדויק ביותר גם לצרכים שאני שומע מאנשים וגם לחזון ארוך הטווח של הקיבוץ. כלומר, גם מאפשר קבלת היתרי בניה עכשיו (ראה מקרה קיבוץ איל ורמת הכובש), גם שומר בעתיד על מחירי הבתים סבירים, וגם מסדיר קדימה את נושא ההורשה.
העקרון המרכזי הוא שאנחנו משתמשים בקרקע כדי לבנות לאנשים בתים לגור בהם, ולא כדי להבטיח זכויות ולגרוף רווחים. מצד שני את הזכויות הכספיות של החבר כולל זכויות ההורשה אנחנו מבטיחים דרך מנגנון אחר, נפרד.
ביטול השיוך יאפשר לנו להמשיך ליהנות מהפריבילגיה לבנות לבנים בתים במיליון שקל ולא בשלושה מיליון, שזהו הסכום לבתים צמודי קרקע במרכז הארץ. בכל מתכונת אחרת התשלום על בניית שכונה ג' והשכונות הבאות יהיה גבוה במאות אלפי שקלים מהיום. ואנחנו ניתקל בבעיה שכבר היום אנחנו מתחילים לראות אותה. יהיו כאן אנשים שלא יוכלו לעמוד בתשלום על הבתים, ורק אנשים שידם משגת יוכלו להמשיך להתגורר פה.
מתוך השיחות שקיימתי עלה החשש של אנשים לגבי עתיד הבית שלהם, כשהם כבר לא יהיו פה לדאוג לזה. ואני מבין לגמרי את החשש הזה, שקשור בעיני לתקופה בה החליטו כאן עבור אנשים מה ואם בכלל הם ילכו ללמוד, איפה לעבוד, מתי התור שלהם לשיפוץ ועוד עשרות מקרים שמביאים את אותם אנשים היום להגיד:" זהו, אני לא רוצה להיות בחסדי מנהל כזה או אחר". התשובה שלי לזה היא שהבעיה שהם מציגים היא אמיתית וחשובה ודורשת מענה, אבל להשתמש בכלי של השיוך על מנת לענות על הבעיה הזו, זה כמו להשתמש בתותח כדי לפגוע בציפור. זה בחירה באסטרטגיה שגויה ובעייתית כדי לפתור מצוקה אמיתית וחשובה. ולמה? כי אולי השיוך נותן מענה לבעיה הזו אבל הוא מייצר בעיות קשות אחרות. והמחיר שלו הוא לא פרופורציונאלי, גם המחיר החברתי, וגם המחיר הכלכלי.
אז מה כן? מה לדעתי היא האסטרטגיה הנכונה להתמודד עם שני הצרכים האלה: המשך קליטת בנים במחיר סביר מצד אחד, והבטחת זכות הורשה מצד שני. איך שני הדברים האלה באים יחד בלי לבוא אחד על חשבון השני?

איך בפועל זה עובד?
אנחנו מצביעים בקלפי על ביטול השיוך, ובמקביל חותמים על הסכם עם הקיבוץ אשר מסדיר את זכויותינו בהון האגודה. כלומר, כאשר את מגיעה ל-120 ועוצמת עיניים, את מעבירה ליורשים שלך שני דברים. הראשון זה צ'ק שהקיבוץ נותן ליורשים שלך שמורכב מנוסחה המשקללת את הוותק שלך מצד אחד ואת הכסף שהשקעת בבית שלך מצד שני וזאת עד סכום גג של מיליון מאתיים ₪ (צמוד למדד). והדבר השני זה את הזכות של אחד מהיורשים שלך להתקבל לחברות ולהיות זכאי לכל הזכויות שמגיעות לחבר: יכולת לצבור לפנסיה, חינוך, בריאות, סיעוד וכמובן מגורים. אם היורשים ירצו לנצל את הזכות ולהתקבל להיות חברי קיבוץ הם יוכלו להגיש מועמדות, ולפי הפרמטרים להתקבל לחברות. אז הם ישלמו סכום קבוע לקבלה לחברות, נגיד שש מאות אלף שקל ובהתקבלותם לחברות הם כמובן יזכו בזכויות של חבר קיבוץ וכמובן גם הזכות למגורים. אם היורש ירצה לשפר את הדיור שלו, הוא יכול כמובן לשפץ את ביתו, או להוסיף סכום כסף ולהיכנס לבית משודרג, אפילו לבית של המוריש ש"במקרה" נמצא פנוי. בכל מקרה מובטח לו בית בקיבוץ.
קיבוץ איל היה במצב דומה, כולל שיוך פנימי, וכאשר בחן את החלופות בחר לחזור בו מן השיוך. ברוב של 100% הם ביטלו את החלטת השיוך וחתמו על מסמך הדרישות של המנהל. כיום הם קיבלו אישור להיתרי בניה של 58 דירות נוספות. יש בידי, הסכם עקרוני של המנהל על 15 מתוכם (אעביר למי שמעוניין לראות). סיפור דומה גם התרחש ברמת הכובש, שהודיע למנהל שהם לא מעוניינים בשיוך, וקיבל לפני מספר חודשים היתרי בניה לשכונה חדשה.
אז זה מה שצריך לעשות. חשוב מאוד להדגיש כי אין שינויים נוספים באורחות החיים שנגררים כתוצאה מביטול השיוך. לא משכורות שעוברות דרך הקיבוץ, לא תורנויות שמירה בבוטקה ובחדר מוות, ואפילו לא לינה משותפת למי שציפה נורא לראות את השומרת לילה חוזרת.

פיג'מות חדשות בגן הילדים

מספר אנשים אמרו לי שהרעיון הזה נשמע מצוין אבל קשה להם לחשוב שהם משלמים עכשיו משכנתא על בית שלעולם לא יהיה שלהם. התשובה שלי לאמירה הזו היא שהבית הזה משמש אותם עכשיו למגורים ועל זה הם משלמים. על הזכות לגור בבית צמוד קרקע במרכז הארץ, עם שטחים פתוחים וירוקים, ליהנות מחינוך, חיי קהילה, צבירה לפנסיה, כל חייהם ולשלם על זה רק מיליון שקל. רק מיליון. על זה משלמים. ומה יקרה ביום שבו הם ילכו לעולמם? אז שוב, לפי מנגנון הסדרת הזכויות, הם משאירים לילדים שלהם צ'ק על סך מיליון מאתיים שקל. ואת הזכות להתקבל לחברות בקיבוץ. זאת הדרך לעשות את זה! אבל זה בתנאי שאנחנו רוצים לשמור על הקיבוץ – קיבוץ.

לסיכום:
1. חבר יקבל התחייבות כספית עד מיליון מאתיים ש"ח, שאותה יוכל להוריש לילדיו.
2. חבר יוכל להוריש את הזכות למי מיורשיו שירצה להיות חבר קיבוץ.
3. הבתים יהיו שייכים לקיבוץ.
4. כל משפחה חוסכת כאן מאות אלפי שקלים.
5. המנהל יחתום על היתרי בניה חדשים.
6. שומרים על הקיבוץ-קיבוץ, ממשיכים לקלוט, בסכום שאפשרי לכולם.

אני שומע הרבה הדים חיוביים על מודל ביטול השיוך והסדרת הזכויות שהוצג בשישי האחרון. באופן טבעי, יתרונות המודל, שהוצגו כאן מדברים אל חלק גדול מהציבור וישנה סקרנות ונסיון להבין את הפרטים הטכנים של פתרון זה. יחד עם זאת, אני שומע גם את האמירה "זו הצעה טובה מאוד וראויה, אך היא בלתי ישימה". חשוב לשים לב כי אמירות אלו מתבססות על דיסאינפורמציה שמופצת, לצערי על מנת לזרוע ספק ובלבול בציבור. שכן באווירה ציבורית זו של בלבול, מבוכה ובהלה, קל מאוד לנווט ציבור שמחפש אמירות ברורות ולכאורה בטוחות בעצמן. על כן אני מציע לכל מי שקורא את המאמר הזה ואחרים בעלון, או מוצא עצמו משתתף בשיחות או בדיונים לבקש תימוכין לדברים, לשאול שאלה פשוטה: "על אילו עובדות אתה מבסס את האמירה הזו או הזו?". רק לשם המחשה המשפט שהשתרבב למסמך החלופות ומנוסח בצורה ידענית: "בחירת חלופת ביטול השיוך מחייבת ביטול הסכמים משפטיים שנחתמו בין הקיבוץ לאגודה… ועל כן נדרשת הסכמה אישית של כל אחד מן החתומים על נסיגתם מההסכם… דרושה הסכמה של 100% מהחברים…" זוהי אמירה שגויה, לא מבוססת. ולראיה, בקיבוץ איל שהחתים כמונו את חבריו על מסמכי שיוך פנימי, כלל לא התבקשו החברים באופן אישי לחתום על נסיגתם מההסכם. וכאמור, שם בוטל שיוך הדירות והתקבלו היתרי בניה. חברים המוטרדים מעניין זה טוב יעשו אם יפנו בשאלה לצפי מקיבוץ איל 050-5386851, או גם לדגן יראל מהתנועה הקיבוצית – 052-6033384. ניתן לעובדות לדבר בעד עצמן! אין כאן הצעות טובות או רעות. יש הצעות נכונות יותר ופחות לחברי הקיבוץ. ומרגע שהקיבוץ יחליט, הוא יוכל לממש את כל אחת מן האופציות שנמצאות כרגע על השולחן. למרות מורכבותן.