מארב שהציבו לי שירה ושחר רובין ביציאה מחדר-האוכל באחד מימי יוני בשנה שעברה, נמשך בכך שללא הסברים רבים, נעתרתי והצטרפתי לסדנת כתיבה אוטוביוגרפית בשם "הקול השלישי". את הסדנה יזמו האחיות רובין, אליהן הצטרפו עלית ויאיר גורן, האחות והאח מהמאוחד וכל זה בתמיכה וחסות של ועדות התרבות והגיל השלישי של שני הקיבוצים. 

"הרעיון לפרויקט נולד במוחה הקודח של שחר כשראתה את בלהה מביטה בתשוקה בהצגת בית-ספר של לינה הנכדה ומדקלמת בהתלהבות רבה את הטקסט והשירים", נזכרת שירה. שחר חשבה שיהיה מעניין לחבר בין בנות ובני הגיל השלישי של האיחוד והמאוחד וליצור יחד איתם מעין מופע. את ההשראה היא קיבלה ממחזה משנת 1938 בשם "העיירה שלנו" המתאר יום בחיי עיירה קטנה, שהוא מעגל חיים שלם – לידה, נעורים, בגרות, זקנה, סיום החיים ופרידה מהם. 

כשדיברתי עם שירה ושחר היה נדמה לי שהן בעצם לא רצו דווקא בי לסדנה, אבל איכשהו נהייתי ברירת-המחדל וניסיתי "לזרום" איתן. בדיעבד אני שמח על כך.

המפגש הראשון התקיים במועדון גח"א בחודש ינואר ושאלתי את יאיר, מנחה הסדנה, מה הוא זוכר מאותו מפגש. "הייתי בחרדת-ביצוע אדירה. למרות הנסיון שלי בכתיבה ובהנחיית קבוצות, מעולם לא הנחיתי סדנה כזו לקבוצת-גיל כזו. הצטיידתי בכוס קפה וצלוחית עוגיות מרגיעה ויחד יצאנו לדרך. התרגיל הראשון היה כתיבת-רצף אינטואיטיבית בנושא ׳התחלות׳ בזמן קצוב של שתי דקות. אני זוכר את הדממה המחשמלת בחדר כשהחברים התחילו לכתוב, דממה מלאה ברוח יצירה, סקרנות ובעיקר בהתמסרות גדולה של כולם. החרדה שלי חלפה והתחלפה בהתרגשות מהמסע המשותף אליו יצאנו".

כאחד המשתתפים בסדנה התרשמתי (ונראה לי שכך גם אחרים) שהמוטיבציה לשתף ולכתוב הייתה שם עוד לפני שבכלל נפגשנו, כך שהיה צריך לקלף קליפה ממש דקה כדי להגיע ל"בשר" של הסיפורים והזכרונות האישיים.

אני רוצה לציין בהזדמנות זו את שמות המשתתפים: מגח״א – מורדי, ברכה, מירה׳לה, בלהה בן-אהרון, אלה פרידמן, נועה לוי, טובה מייקלס, רקפת, יגאל ואני. מהמאוחד: אסתי בדר, נדב דרך וכמובן וותיקת-השבט – נעמי משי, בת 92.

וכך, חבורה של אנשים מגיל 66 ועד 92, התחברה עם הצוות הצעיר והיצירתי ונוצרה אווירה של פתיחות ושיתוף. במשך כחצי שנה נפגשנו אחת לשבועיים, לשעתיים של כתיבה ושיחה. אנשים כתבו וסיפרו על חוויות אישיות מרגשות ולעיתים אף דרמטיות. הייתה תחושה שעל-אף ההבדלים ברקע ובמהלכי-החיים, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שאנחנו חושבים.

בכל מפגש התמקדנו בנושא אחד ועליו כתבנו: התחלות, ילדות, בית, נעורים וגם על ״טיפוסים״, תקופות-משבר, מצבי-חירום (במפגש שהתקיים בתקופת האזעקות במקלט בגח"מ) בושה וגאווה, פרידה וגעגוע.

הפתיחות בכתיבה אפשרה לנו חשיפה לעולמות שונים של המשתתפים שהשתקפו בכתיבה האישית של כל אחת ואחד. נוצרה תחושה של אינטימיות בקבוצה, היכרות הדדית וחברית שאולי לא הייתה מתרחשת אם לא היינו נפגשים במסגרת הזו.

"היה ברור לנו מהתחלה שכדי שסדנה כזו תצליח, דרוש אמון הדדי", אומר יאיר. "כדי לבנות אמון כזה דרושים עדינות, רגישות ותשומת-לב. ניסינו להבין מה כל טקסט מנסה לומר – לפעמים במילים ולפעמים דווקא במה שלא נכתב. אחרי כל מפגש העליתי את הקטעים שנכתבו למחשב ושלחתי בחזרה לכל כותב/ת, בתוספת משוב אישי".

יאיר מספר לי כי השבוע שאלה אלה (פרידמן) אם תהיה סדנת-המשך. "היא סיפרה שהסדנה הייתה בשבילה כמו תרפיה לנפש ושלא מזמן עשתה בייביסיטר לנכדים וקראה להם את כל סיפורי-הזכרונות שכתבה בסדנה וכי זו הייתה עבורה חוויה חזקה מאוד".

שירה הסבירה לי קצת על שמו של הפרויקט, מעבר לקשר הברור אל "הגיל השלישי". "הקול השלישי הזה, הדבר הזה שהוא לא רק בינך לבין עצמך, שהוא גם הקול שלך וגם המפגש עם הזולת וגם הדבר הזה שבין הזמנים, במרחב ביניים. הוא קשר, חיבור, שפה. קול המייצר השראה וגם מאפשר לא להיות לבד. יש בזה נחמה וקסם וחיים ותנועה ומשמעות".

אם שואלים אותי על החוויה האישית, אני יכול להעיד כי בגילי המתקדם אני מתנסה במשהו שלא עברתי או הכרתי אי-פעם בעברי. אני מרשה לעצמי להתבטא בסדנה באופן חופשי, למרות שאני רואה עצמי קצת כבד-לשון ועושה זאת בנושאים רגישים עליהם נמנעתי עד כה לדבר. העובדה שמשתתפי ומנהלי היוזמה מעודדים התבטאות חופשית ומגלים חוסר-שיפוטיות, אפשרה לי פתיחות רבה מהמקובל במחוזותינו. 

לפני כחודש נכנסנו לשלב חדש בפרויקט – עיבוד של החומרים שנכתבו בסדנה לכדי אירוע בימתי-אמנותי, שעתיד להציג ב-21-22 באוקטובר (טרם הוחלט על מקום). שרביט ההנחיה והעיבוד-לבמה עבר לבמאי ואיש-החינוך אילון בראל, שמגיע לעבוד איתנו. קשה עדיין לומר הרבה על החלק הזה בפרויקט, למעט העובדה שאיננו צעירים ורק למעטים מבינינו נסיון-בימתי ממשי.

בראל הדגיש בפנינו את חשיבות המשחקיות בחיים ותרומתה להתחדשות הנפש. אנו מוצאים את עצמנו משחקים משחקים בסדנה, משתטים וצוחקים לא מעט. 

אני רוצה להגיד כאן בשם הקבוצה תודה לשחר ושירה שיזמו את הפרויקט וממשיכות ללוות אותו עד היום, לעלית שדאגה לכך שכל הפרויקט יתאפשר מבחינה לוגיסטית, כלכלית וחברתית וכמובן ליאיר, על הנחיית המפגשים. תודה גם למור רכזת התרבות שלנו, לרכזות התרבות יעל אסף ועלית מהמאוחד, לגילת, ממי ואיריס, מרכזות תחום הגיל השלישי באיחוד וליעל ורוית העמיתות מן העבר השני. תודה מיוחדת לרוית על עוגת-הפרג שחיכתה לנו בתחילת כל מפגש. 

בפרפראזה על הפתגם האנגלי המוכר, אני מקווה שנוכל להגיד בסיומו של הפרויקט:

You CAN teach an old dog new tricks.