כבר שבע שנים שמחלון המטבח שלי, אני רואה זריחה כל בוקר.

זריחות כל כך שונות מהזריחות ההן אותן היינו רואים ממגרש החניה.

זריחות שבשבילן היינו ערים כל הלילה או מתעוררים אליהן בחשיכה מוחלטת, בהתרגשות גדולה.

כבר שבע שנים מאז חזרתי לצעוד על המדרכות המוכרות והן כל כך שונות מהמדרכות ההן של פעם,

המדרכות של שרון (רשב"ם-פרופ) אקרא להן מעכשיו כי היא מיטיבה כל כך לתאר את מדרכות ילדותנו.

יותר מוארות הן עכשיו, פחות מפחידות, שונות.

המון דברים השתנו מאז היינו ילדים, המון דברים הזמן שכח ושכחתי גם אני.

וכששרון הגיעה כדי להזכיר את שהזמן שכח,

ישבתי מוקסמת, מקשיבה לכל מילה וזיכרון של מי שליוותה את ילדותי והיתה שם ברגעים שקצת נשכחו.

והזכרונות שלה נשארו חדים, מדויקים ונוגעים ללב.

הסתכלתי על הקהל שמסביבי, הסתכלתי על אלו שגדלו איתי וחזרו לרגע כדי להקשיב.

הסתכלתי על המטפלות שליוו את ילדותנו נזכרות בזכרונות משלהן, מנסות לחבר הכל לזיכרון משותף.

והתגעגעתי, כמה התגעגעתי.

ובסוף הערב, על רחבת חדר אוכל המוכרת כל-כך המשכנו והזכרנו זכרונות משלנו, זכרונות נשכחים. תודה לך שרון על ערב קסום ונוגע, תודה על הרגע ההוא בו זכיתי שוב להיות חלק מקבוצת אלון.

היה נהדר!

*תמונת זריחה של אפרת בשער העלון.

כתבה של שרון רשב"ם פרופ מהעלון הקודם