הכי אהבתי את הסדר. אז לא ידעתי את זה אבל היום, בדיעבד, היה משהוא מרגיע בשורות, בדברים שחזרו על עצמם, תלויים או מסודרים האחד ליד השני.

נעליים, סנדלים, מגבות לפנים, מברשות שיניים, מיטות, מטפלות וילדים.

היה חוק, היה סדר. אחרי ארוחת הבוקר, כשמטפלות היו מסיימות להוריד את הכלים מהשולחנות ולשטוף את הרצפות. הן היו מכינות לעצמן קפה שחור והן היו מתיישבות מסביב לשולחנות הנמוכים, על הכיסאות הקטנים, עם ביסקוויטים של פתי בר בהירים,

והן היו מדברות בשפת ה ב׳ מהר.

בהתחלה זה היה נשמע כמו שפה זרה, שאין סיכוי להבין, לעקוב אחריה, אבל עם הזמן למדנו להניח את ה ב׳ אחרי כל אות. לעבות את המילה בבתים כאלה עד שהיא הפכה לשמיכה מילולית מנחמת. מילה עבה, רכה, רחוקה מהישג אוזן.

כשהיינו משחקים באבא ואמא, בילד ומטפלת, הינו מתבלים משפטים במילות ב׳ בשביל להרגיש גדולים.

במוצ"ש, 8.9.18 שרון רשב"ם פרופ, בת הקיבוץ תגיע עם ספר הביכורים שלה – "הזמן שכח". הספר משלב שתי אהבות של שרון – ציור וכתיבה, בעזרתם היא חוזרת לתקופת הילדות בגבעת חיים איחוד – לחברת הילדים, לסבא וסבתא,

ולתחושה של להיות ילדת קיבוץ. יחד איתה יגיעו: עורכת הספר – טל קובו, השחקנית נטלי פינשטין שתקרא מהספר, והזמרת חן רותם.

"היו לנו כבר כמה ערבים כאלו, אבל ערב בגבעת חיים זו התרגשות גדולה בשבילי" – שרון רשב"ם פרופ.