לירון זיו

לירון, רעייתו של יותם, הציגה חלק מכרטיס הביקור שלה בראיון שנערך עם שניהם לעלון לפני מספר חודשים. חזרנו אליה, כדי להרחיב במספר נושאים הקשורים לעבודתה כרופאה, היא שוב הסכימה לשתף ועל כך תודותינו.

לירון ויותם זיו מקוים להיות חברי קיבוץ אך בינתיים מתעכבים הדברים לצערם. לירון הגיעה אלינו מנוה-מונוסון, ישוב קהילתי במרכז הארץ.

ועתה, לשאלותינו ולתשובותיה.

מה הייתה המוטיבציה ללמוד רפואה? כשהייתי בת 20, סבתא שלי, אליה אני מאוד קשורה, עברה התקף לב כאשר חגגנו לה יום הולדת, בזמן שהמתנתי לאמבולנס אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות שוב חסרת אונים. אני רוצה לדעת מה לעשות במצבים כאלה. התנסתי קצת במד"א והתאהבתי. ומיום ליום אני יותר ויותר אוהבת את המקצוע שלי ונהנית ממנו. בטוחה שזו היתה הבחירה הכי מדויקת בשבילי. סבתא שלי, תודה לאל, בריאה ושלמה.

התמחות (באיזה שלב/תחום/ותק). רופאה מומחית ברפואת ילדים. סיימתי התמחות לפני שנה וחושבת על תת התמחות בהמשך.

באיזה מסגרת (בי"ח, קופ"ח, אחר)? עד לפני שנה עבדתי בבית חולים שניידר, בו ראיתי בית. לרגל המעבר לקיבוץ עברתי לעבוד בקהילה, וכעת עובדת כרופאת ילדים במרפאת "שדות" של הכללית בלהבות חביבה ועושה בדיקות התפתחות בכל האזור, כולל גבעת חיים.

מקרה/חווייה/החלטה גורלית בתחום הרפואה שהותירה בך זיכרון וחותם משמעותי ושאת/ה מוכן/ה להתחלק בו. אני חושבת שדווקא הארוע שהביא אותי להחלטה ללמוד רפואה, היה הכי משמעותי מבחינתי. מאז היו עוד המון אירועים דרמטיים במסגרת בית החולים. לשמחתי ולמזלי, רוב האירועים הסתיימו סה"כ בטוב גם כשהיה נראה שהסוף ברור. החייאות וילדים במצב קשה – כמובן לא פשוט. בהתחלה חשבתי שאעשה תת התמחות בהמטואונקולוגיה אבל בעקבות יצירת קשרים משמעותיים עם מטופלים אונקולוגים והכאב הכרוך בכך – הבנתי שאני נקשרת, אולי קצת יותר מידי, וזה לא בשבילי… אבל גם המון רגעי אושר – לראות תינוקות נולדים, לעזור לתינוק להתחיל בנשימותיו הראשונות בחדר לידה, לראות פג קטנטן משתחרר כעבור תקופה, ומתחיל חיים רגילים כנגד הסיכויים, ילדים מחלימים. אני משתדלת להתרכז ברגעים המשמחים והם באמת הרוב. ילדים חזקים ומחלימים בד"כ. סה"כ התחום שלי הוא באמת תחום שמח, עם המטופלים הכי נחמדים.

איך את מרגישה בקיבוץ מאז שהצטרפת לכאן, בהתחשב בעומס העצום המשתמע מהמקצוע והתפקיד? טוב לנו בקיבוץ. עזבנו הרבה כדי לעבור לכאן. חשוב לנו גם להיות קרובים להורים של יותם. הבנות מאושרות פה, וזה מה שהכי חשוב לי כמובן, וחיי קהילה ומעורבות זה משהו שחשוב לשנינו. כרגע לא פשוט כי אין אופק ברור מבחינת השיוך והבניה, התחושות לגבי התהליך לא פשוטות, ואנחנו כבר לא כ"כ צעירים…

מה ההשלכות של המקצוע והתפקיד על חיי המשפחה? בזמן ההתמחות שילמנו כולנו מחיר. מאוד קשה להישאר לתורנות פעמיים בשבוע עם ילדים קטנים בבית. מצד שני, יותם הרוויח מעורבות בחיים של הבנות שלא כל אב זוכה לה. אבל אני יודעת מה חשוב לי באמת, והיום בגלל בחירות וויתורים שעשיתי אני יכולה להספיק לקחת את הבנות כמעט כל בוקר לגן ולהחזיר, ועדיין להיות בשמונה במרפאה, אני עובדת רק אחה"צ אחד בשבוע, ומספיקה גם אז להגיע להשכיב אותן לישון, וזה המון. אני יודעת להעריך את זה. גם לעסוק במה שאני באמת רוצה וגם להרוויח את המשפחה. מתוקף המקצוע שלי, קורה שהטלפון לא מפסיק לצלצל – שאלות וייעוצים רפואיים של חברים, אני שמחה לעזור אבל צריך גם להבין שאחה"צ אני צריכה להיות פנויה לבנות שלי קודם כל, וגם באיסופים מהגן.

האם ואיך את מעורבת ומעוניינת ליטול חלק בחיי החברה, התרבות ותחום הרפואה בקיבוץ? רוב ההורים הצעירים פוגשים אותי בבדיקות התפתחות בטיפת חלב בקיבוץ באיזשהו שלב. וכאשר הרופאה (המקסימה) שלהם לא זמינה, אני שמחה לעזור כמובן, ולקבלם במרפאה שלי. אני עורכת אצלי במרפאה סדנאות להורות ראשונית, ומאמינה שיהיו גם שיתופי פעולה עם פינה חמה, שכמובן יקרה לליבי, מסיבות מובנות. אני שמחה לעזור תמיד, ומבינה שכשהורים דואגים לילדיהם, קשה להם לחשוב על הצד השני, אבל אני כן מבקשת להתחשב גם בנו ולזכור, שגם אני לא יכולה להיות זמינה כל שעה ובכל שלב לכל דבר.

תודה ללירון על תשובותיה הכנות והמעניינות. אין ספק שבסדרת ראיונות בכתבה זו, שנערכה ביוזמה ובהשתתפותה של ענת ברנע, נפתח לכולנו צוהר לעולם המיוחד של הרפואה והרופאים הצעירים החיים איתנו כאן, לשמחת כולנו.

שלמה כהן

יונית תבור

שמי יונית תבור, ואני אשתו של עומר מדיני, שהוא כנראה הבעל הכי תומך בעולם כולו, ואמם של תמר (5) אופיר (8) ונועם (13).

נולדתי וגדלתי בחיפה. את עומר הכרתי כשהיה קומונר בשנת שירות, ולאחר שסיימנו שנינו את לימודינו בטכניון בשנת 2001 עברנו לגור בקיבוץ – ומאז אנחנו כאן.

היום אני רופאה בכירה ברמב"ם, ועובדת בשתי מחלקות בבית החולים – בפנימית ב', שבה סיימתי התמחות לפני מספר שנים, ובראומטולוגיה – שהיא התמחות העל שלי.

שלמה הציע לפתוח חלון כללי לעולמו של רופא ואני נענתי לאתגר.

מאז ילדותי ידעתי שאהיה רופאה, רציתי לעזור לאנשים ונמשכתי ללמוד את מסתרי הגוף. כמובן שבסופו של דבר זה מאד שונה מכפי שנדמה לפני שנכנסים לתחום, אבל אני מאד אוהבת את המקצוע שלי, וגם היום לא יכולה לדמיין את עצמי עובדת בתחום אחר. מעניין ששאלת דווקא על המוטיבציה ללמוד רפואה, 30 שנה, לך תזכור… אני מניחה שמרבית הרופאים יכולים לשחזר חלומות דומים מנעוריהם. אולי אפילו סדרות טלוויזיה שעזרו לנו לרקום חלום. אבל מהלך הכשרתנו כרופאים מפגיש אותנו עם נקודות הבחירה פעמים רבות לאורך הדרך, ובסופו של דבר, כל רופא ממקם את עצמו על פני המון צירים, ומוצא את הנקודה המסוימת ביניהם שמתאימה לו יותר מכל. למשל, באיזו אוכלוסייה אני מעדיפה לטפל – ילדים, צעירים, מבוגרים, קשישים. איזה סוג של קשר אני מעדיפה שיהיה לי עם המטופלים שלי – קשר עקיף או ישיר? קשר חד פעמי סביב אירוע יחיד או קשר ממושך וארוך שנים. האם אני מעדיפה להרגיש שמרבית המטופלים שלי הבריאו, או שאני בוחרת להתמודד לצד חולה במחלה כרונית? אולי אפילו אתמקם כמלווה של חולה לקראת המוות? האם אני מעדיפה לעבוד ולקבל החלטות בעבודת צוות – בקרב רופאים ומקצועות פרא-רפואיים – או בסביבה מאד סוליסטית ועצמאית. האם אני מעוניינת להקדיש חלק משמעותי מיום העבודה שלי למחקר – קליני או מעבדתי – או מעדיפה להתמקד במטופלים. האם אני נהנית מהוראה – של סטודנטים, של סטאז'רים, של מתמחים – או בוחרת שלא לעסוק בה. האם נוח לי לעבוד בסביבה מאד תחרותית, או שאני מעדיפה סביבת עבודה שמטפחת שיתופי פעולה והצלחות משותפות? ועד כמה משמעותיים עבורי יוקרה ותהילה? גובה ההכנסה החודשית הפוטנציאלית?…

לא ממש משנה באיזו נקודה התמקמת, שנות ההתמחות הרבות בכל תחומי הרפואה מציבות אותך מול רמת קושי שלא תיארת לך מראש. עומס עצום של לימוד, חידוד והתמקצעות בידע של תחום התמחותך, שנעשה תוך כדי עבודה מאומצת גופנית – על הרגליים כל היום, בלי זמן לאכול, עם חודשים שלפעמים מרגישים כמו יום רצוף אחד שלא נגמר בגלל העייפות מהתורנויות הקשות של 26 שעות עבודה רצופות – שנת צהריים טרופה – התארגנות לקראת מחר – שוב עבודה – סוף סוף לישון כמו בנאדם, ולמחרת חוזר חלילה… וכל זה – אל מול חולים, ובני משפחות, שנקלעו לרגעים הקשים ביותר בחייהם לעיתים, וזקוקים לסבלנות ולאמפתיה שלנו לפחות באותה מידה שהם זקוקים להחלטה מקצועית טובה. והמון פעמים שבהן אנחנו הרופאים נותרים עם תחושות קשות מאד של חוסר אונים, כישלון, אולי הפסד בקרב. וגרוע מכל – תחושת אשמה במקרה שנעשתה טעות. הרי לרופאים אסור לטעות! תחושות שלא ממש ניתן להן מקום לגיטימי אפילו בקרבנו הרופאים. ועדיין לא דיברנו על אלימות ותוקפנות מצד מטופלים או משפחות… וכדאי לפעמים לשמור עוד טיפה של סבלנות ואמפתיה בשביל הבית?

כמובן שהבחירות שאנחנו עושים בעבודה מושפעות מהצירים המשמעותיים האחרים בחיינו. עד כמה חשובה לי הזוגיות, ובשלב אחר, הקמת משפחה, אל מול ההשקעה בקריירה? לא בחירה מובנת מאליה עבור רופאים רבים, ולעיתים קורבן שמונח על מזבח ההצלחה המקצועית והמימוש העצמי – ולצערי, נדמה לי שיותר עבור רופאות מצליחות, מנהלות ובכירות, מאשר עבור רופאים. ואם הקמתי משפחה, עד כמה חשוב לי להיות נוכחת ביום יום של משפחתי, ועל מה אני מוכנה לוותר עבור זה. עד כמה החברים שלי ואני מסוגלים לשאת קשר שיש בו במשך שנים רבות יותר היעדרות מאשר נוכחות? ומה עם המשפחה המורחבת? ומה עם תחביבים? האם אני עוד זוכרת מה בכלל אהבתי לעשות פעם, לפני פרוץ הרפואה? האם יש לי מספיק כח בשביל לרצות עוד משהו נוסף, רק לעצמי? אני לא בטוחה שזה מקרי, שמרבית החברויות המשמעותיות שלי היום הן עם רופאים ורופאות. אולי אנחנו סלחניים יותר כלפי חוסר התפקוד הראוי של הצד השני…

זה מורכב. אני, בכל אופן, מרגישה שאני יותר קרובה היום לנקודת המפגש הנכונה של הצירים האישיים שלי, מכפי שהייתי לפני חמש ולפני עשר שנים. מקווה שאוכל להמשיך ולדייק את זה גם בהמשך.

ויש משהו נוסף, בבחינת ההשלכות של היותי רופאה על חיי המשפחה שלנו. ולא דווקא על ענייני חלוקת תפקידים ומטלות, על המקום האדיר שאנחנו מפנים לבני הזוג שלנו לגדול כהורה משמעותי, או על קונפליקטים, כמו להימצא במסיבת סיום, אל מול להישאר לצד מיטתו של מטופל שזקוק לי. דווקא בעניינים יותר תת קרקעיים של הנפש. שמתי לב, שברצוני או שלא ברצוני, האופציה של חולי, סבל ומוות, שהתרבות שלנו מצליחה להסוות מאתנו ביעילות מדהימה, נוכחת בין כותלי ביתנו כל העת, ממש כמו בן משפחה נוסף. לא תמיד משתפים אותו במשחק אבל הוא חלק מאתנו. אני חושבת שזו למשל, תרומה חשובה מאד לבריאות הנפשית שלנו, שאין אף רופא שלוקח אותה בחשבון בעת בחירת המקצוע. וכאשר זוכרים זאת באופן מוחשי יותר, מקבלים איזו פרופורציה אחרת על החיים והאתגרים שהם מציבים בפנינו.

לכתבות הרופאים מעלון קודם