החודש לפני 77 שנים ב-25 בנובמבר 1940 טבעה האוניה פטריה.

מספר הלל ליפמן ממקימי הקיבוץ.

באוגוסט 1940 עתיד היה להגיע, סוף סוף, הרגע הגדול של תחילת מסענו לארץ ישראל. עד אז, במשך כשנה, עשינו את הכשרתנו בכפר קטן וציורי שבסביבות ברלין. ארץ ישראל הייתה רחוקה ונכספת. בגרמניה הילכו שמועות מחרידות על התנכלויות ליהודים וריכוזם במחנות עבודה. הגם שאיש לא דיבר או העלה על דעתו כי בעוד שנה-שנתיים יוחל בהמתה שיטתית של יהודים. חשנו כי הקרקע בוערת מתחת רגלינו, וכי מוטב למהר ולצאת את הארץ הזאת. בקיץ 1940 הגיעה כאמור הבשורה הטובה: ותיקי ההכשרה – כ-25 איש, עומדים להיות בין 2500 העולים הבלתי לגליים שייצאו בטרנספורט הקרוב לארץ ישראל. מימי, אימי, אחותי ושני בניה הקטנים, אני וכן אסתר וצבי פלבר ורולף דרייפוס הינו בין המאושרים.

עם בוקר יצאנו ברכבת לוינה. מבעוד מועד צוידנו באשרות מקסיקניות ונתונים היינו להשגחתם של אנשי ס.ס. אשר, אין להוציא מכלל אפשרות כי ידעו מהי ארץ היעד שלנו. גרמניה של 1940 עדיין מוכנה הייתה, כנראה, להיפטר מיהודייה באופן נדיב יותר מאשר בדרך המוות. לימים יתברר כי היינו הטרנספורט האחרון שזכה לחסד מעין זה מן הגרמנים…

שלושה שבועות שהינו בוינה, שם הוחלפו אשרותינו לפנמיות, כיוון שמקסיקו הפכה להיות צד בסערה המתרגשת, בעוד פנמה שמרה על ניטרליות. עד היום לא נהירים לי הפרטים וזהותם של מארגני מסענו, אך שמו של "המשרד הפלשתיני", נישא בפי כל, כמו גם שמותיהם של פינו גינזבורג (אחיה של אמי) ושל אפרים פרנק – חברנו.

תחנתנו הבאה הייתה עיר הנמל פרסבורג שבצ'כיה. עלינו על שלוש אוניות מעבורת, שכרגיל עסוקות היו בהחזרת גרמנים פטריוטים נלהבים, לקראת המשימות העומדות להיות מוטלות עליהם מטעם הרייך השלישי – מארצות אירופה השונות בהן חיו.

כשבוע עשינו בשייט נוח למדי, בדנובה, נהנים ממראות אירופה הקיצית ונרגשים לקראת המסע הצפוי לארץ-ישראל, עד הגיענו לטולצ'ה שברומניה. שם במימי הנמל של עיר זאת ראינו לראשונה את שלוש האוניות שאמורות היו להשיטנו ארצה. מראן של אלו לא היה מעודד. היו אלו אניות ישנות, קטנות ועלובות למראה. "מילוס" בעל נפח של 500 טון, "פציפיק"- של 650 טון ו"אטלנטיק" של 1000 טון. אחרי שהסתיימו שיפוציהם של האוניות – חולק הציבור העצום של המיועדים לעליה, בהם רוב גדול של צעירים ומיעוט של הורים וקשישים, בין שלוש האוניות. מימי ואני הועלינו על ה"פציפיק" ואילו את אחותי אילזה, שני ילדיה ואמנו, העלו על ה"אטלנטיק".

היינו כ-1000 איש על האוניה, שבימים כתיקונם נושאת היתה על סיפונה כמחצית ממספר זה של נוסעים. בבטן האוניה, ועל הסיפון, בסככות גדולות, הותקנו מיטות עץ צרות, זו נוגעת בזו. הקברניט וצוותו היו יוונים, שפרנסתם, ככל הנראה, היתה השגת גבול והברחת פליטים, תמורת סכומים ניכרים.

שלושה חדשים ערך מסענו, שעבר בים השחור, בימת השיש ובים התיכון. היו אלה חודשים של צפיפות איומה, של מזון טפל, של מים בקיצוב, של סערות, של מגפות – אך כל אלה לא יכלו למצב הרוח המרומם ששרר בתוכנו. גם כשנוספו עלינו כ70 צעירים יהודים מבולגריה. היה עלינו לעגון בוורנה לצורך תיקונים והצטיידות. יהודי בולגריה נכונים היו לסייע ולממן תיקונים אלו בתנאי שניקח עמנו ארצה "אחדים" מאנשיהם. ובמקום 15 איש – עליהם דובר, עלו, כאמור – 70, כשהם נדחפים בכוח ע"י המשטרה הבולגרית, ששמחה, כנראה להפטר מהם.

מפקד המסע היה אפרים פרנק כשלצידו מסייעת קבוצת "שומרי-סדר" בהם גם אני, למנוע התרופפות המשמעת, העלולה להיווצר כתוצאה משעמום וחוסר מעש. היום נראית לי כמוזרה העובדה שכל דאגה לא העיבה על רוחנו. גם בנסיבות מדאיגות כמו באותו יום בו אזל הפחם באנייתנו ונאלצנו להשתמש ברהיטי האוניה ובלוחות עץ מן הקירות כתחליף, או, בוקר אחד בסמוך לחופי הארץ כשמטוסים בריטיים חגו מעלינו לצורך זיהוי כנראה, הייתה אווירה אופטימית, לעתים אף שובבנית.

ב-1 בנובמבר עם בוקר, הגענו אל פתחו של נמל, לרגלי עיר הררית, שדומות לה כבר ראינו בים התיכון. יודעי דבר הפיצו את הבשורה: זוהי חיפה! הלב גאה. הייתה התרגשות גדולה וציפייה מתוחה. חלפו אולי דקות – וסירות אנגליות מהירות נראו משייטות אלינו. משהו הניף דגל כחול-לבן על ה"פציפיק". חיילים בריטיים חמורי סבר עלו על האונייה, השמיעו פקודות נוקשות, והאונייה הוצאה אל מחוץ לנמל. הטילו עליה הסגר! חלפו כמה ימים בהם ראינו את הארץ מנגד, אך אליה נבצר מאתנו לבוא. בינתיים הגיעה גם "מילוס" ועגנה בסמוך. יחד עמה גם הגיעה בשורת איוב, כי ה"אטלנטיק" נתפסה ע"י הגרמנים. דאגה מלאה את ליבי לגורל אמי, אחותי וילדיה.

ה"פטריה"

לא יצאו ימים רבים והועברנו, נוסעי ה"פציפיק" וכן חלק מנוסעי ה"מילוס" אל אוניה צרפתית גדולה, חדישה יחסית, ששמשה להובלת חיילים של בנות הברית בים התיכון. הייתה זו ה"פטריה". שלושה שבועות עשינו על ה"פטריה", בתנאים נוחים "יחסית", קרובים כדי עשרות מטרים אל הרציף, כשאנו זוכים לביקורים תכופים של חיילים אנגליים שיחסם אלינו קורקטי. עתה נוספו אלינו גם הנשים והילדים מבין נוסעי ה"אטלנטיק", שהגיעה אף היא בינתיים אל נמל חיפה (מן הסתם, נשארו בני משפחתי, כיוצאים מן הכלל, על ה"אטלנטיק").

היינו אפוא, קרוב ל-2000 נפש על ה"פטריה", ממתינים לראות מה יעשו בנו. באחד הימים נודע לנו לפתע על כוונת הבריטים להגלות את כולנו לאי מאוריציוס שבאפריקה. הידיעה עוררה התרגשות רבה וזעם. היו שפרצו בבכי. בישוב העברי בארץ, ובחיפה בעיקר – כך נודע לנו מאוחר יותר – נערכו הפגנות סוערות נגד כוונה זו של הבריטים.

בשעת בוקר מוקדמת של ה-25 בנובמבר 1940, עבר קול קורא בין אנשי פטריה והורה לכל לצאת מתאי האוניה אל הסיפון העליון. עתה ברור היה כי דבר מה עומד להתרחש. האם ה"הגנה" עומדת לנקוט ביוזמה כלשהי?

פתאום נשמע קול נפץ אדיר. חור גדול נבע בדופן האוניה, וזו החלה לשקוע במהירות, כשהיא נוטה על צידה. צווחות וזעקות נשמעו מכל העברים. אנשים קפצו למים, נאחזו בדפנות, ביקשו לנוס על נפשם. עשרות רבות שנשארו, משום מה בתאיהם באוניה, היו הראשונים לטבוע. אחרים נפצעו פצעי מוות מן הפיצוץ או נחבלו ונהרגו מחלקי האוניה שהתמוטטו. 200 איש נהרגו בפעולה זו של ה"הגנה".

מצאתי עצמי עומד, ולידי, מלבד מימי, ארבע בחורות, ששתיים מהן סירבו בכל תוקף לקפוץ למים כיוון שלא ידעו לשחות. העליתי אותן, בזו אחר זו, על דופן האוניה השוקעת. בזו אחר זו הן גלשו על מעקה העץ, ואני אחריהן, מסייע להן לשקשק במים, עד שבאה סירה בריטית ואספה אותנו, כשם שאספה את כל מי שנמצאו מפרפרים במים… אכן, אין להאשים את האנגלים כי הניחו לנו לטבוע. מאידך – קשה לומר שטיפלו בנו כשם שמטפלים בניצולים, שזה עתה עברו חוויה מזעזעת. אך הועלינו על החוף, ומיד הרגשנו על גבינו את נחת זרועם או מקלם (י. טלקי, מאמן השחייה הידוע, יצא מן המים ומהר לנגב את גופו בדגל האנגלי שהתנוסס על אחת הספינות. על כך זכה לחבטה עזה ממקלו של סרג'נט בריטי. ופצע עמוק נפער במצחו).

הוטב לנו בהרבה כשהוכנסנו אל תוך מחסנים גדולים בנמל. שם חיכו לנו חיילים אוסטרליים שטיפלו בנו בדאגה ובמסירות, הגישו לנו מזון ומשקה חם, כיסונו בשמיכות ועודדו אותנו. לא איחר להגיע גם סיוע במזון ובבגדים מטעם היישוב היהודי בחיפה. עוד באותו ערב הועלינו על אוטובוסים, ומקץ שעה נסיעה הגענו אל… מחנה ריכוז נוסח בריטניה: צריפי עץ, גדרות תיל, מגדלי שמירה – עתלית.

200 צעירים עולים בלתי ליגליים מבולגריה שהיו עצורים במקום קיבלונו בשמחה. הנשים הופרדו מן הגברים. חרף התנאים הבלתי נוחים – הוקל לנו. נמצאנו על אדמת ארץ ישראל: הכרמל ממזרח, הים ממערב, ושמים כחולים מעלינו. אך לא הכל "זכו": מקץ שלושה ימים הופיע כוח בריטי מוגבר במחנה ואסף את כל נוסעי ה"אטלנטיק" שלא היו על ה"פטריה" בעת טביעתה, ואשר על פי החוק הבינלאומי לא היו זכאים ליחס כאל ניצולים. אלה גורשו לאי מאוריציוס ולא זכו לשוב לארץ אלא עם גמר המלחמה – מקץ חמש שנים.

שוב האיר המזל לבני משפחתי: אחייני בן החמש חלה, ונלקח לבית החולים בחיפה. ואליו התלוו כמובן, אחיו, אמו והסבתא – אימי. חייל בריטי שביקש לצרפם אל המגורשים למאוריציוס, לא מצאם בבית החולים, כיוון שהוסתרו ע"י אחות באחת המחלקות עד יעבור זעם.

11 חודשים היינו עצורים בעתלית, אך כבר אז התחוור לנו כי טוב היה המעצר – ולו גם ממושך – על אדמת המולדת, מאשר ה"חופש" על אדמת גרמניה.

עוד על פטריה

תמונות מפטריה

* הקלידה מרים ארזי