תמר לנג
כל שנה סביב חגיגת הבר-מצווה אני תוהה לאיזה מצוות מתחנכים הילדים שלנו. השנה ראיתי לאיזה לא.
בשבת שאחרי החגיגה, לפני הצהריים, עברתי ליד הדשא, שהכיסאות כבר פונו ממנו, והבמה, שהיתה עדיין מכוסה בתפאורה. עליה וסביבה התגוללו בקבוקי פלסטיק מלאים למחצה, כוסות חד-פעמיות וקרעי יריעות ניילון. חשבתי לי בלבי, מילא, הנוער רוצה לישון אחרי הנשף, עוד מעט ינקו.
לפנות ערב עברתי שוב במקום. כמה הורים עסקו בפינוי התפאורה, והורה אחד עם שק גדול אסף את הלכלוך. ליד הבמה ישבו כמה ילדים, אבל לא זיהיתי אם הם מבעלי השמחה.
חבר'ה, אתם כבר בני 13, בני מצווה, האם לא מן הראוי שתנקו אחריכם בעצמכם? וההורים – איזה חינוך זה, שבגיל כזה אתם מנקים אחרי ילדיכם? מצוות כיבוד הורים בוודאי לא ילמדו מכך. וגם לא אחריות לסביבה בה הם חיים.
פעם כינו את ילדי הקיבוצים ילדי שמנת. היום מן הסתם הם ילדי קצפת (באנגליה, שמעתי פעם, לא נתנו לילדים עוגות קצפת, שיישאר להם משהו לרצות כשיהיו גדולים).
Share this post
