במהלך חול המועד סוכות השתתפתי במשלחת לפינלנד, שמטרתה היכרות עם מערכת החינוך, שנחשבת לאחת מהמובילות בעולם. יצאתי יחד עם קבוצה נפלאה של מנהלי בתי ספר תיכוניים מהמגזר ההתיישבותי, מפקחים במשרד החינוך ומנהלי מח' חינוך במועצות איזוריות ובהנחיית "ערי חינוך". ביקרנו בהלסינקי וסביבותיה, ה"חדרה עד גדרה" הפינית, במשך חמישה ימים ובהם ראינו ילדים במסגרות חינוכיות החל מגיל הגן, דרך שני בתי ספר יסודיים, תיכון, בית ספר מקצועי, מרכז של חינוך בלתי פורמלי, ספריה קהילתית ואת סגל המחלקה לחינוך באוניברסיטת הלסינקי המכשירה את המורים. הכל, אגב, ציבורי לחלוטין.
הביקור היה מעורר השראה והעלה תובנות לגבי מה אפשר לקחת מפינלנד לישראל וגם לגבי מה אי אפשר לקחת. החינוך והחברה, כידוע, קשורים זה בזה באופן הדוק. אין לנו בישראל אפשרות לקחת מהפינים את התרבות שלהם, המעצבת במידה רבה את מערכת החינוך. הערך המרכזי ביותר הנוכח במערכת הפינית הוא: אמון. המדינה נותנת אמון ברשויות המקומיות, הן בבתי הספר, הם במורים והם בתלמידיהם. התרבות הישראלית מבוססת על מידה רבה של ההפך מזה.
לפינים יש גם סיבה טובה לתת אמון במורים, שהם לב המערכת: הוראה היא אחד המקצועות הסלקטיביים ביותר במדינה. השנה התקבלו להוראה 7% בלבד מהפונים. המסיימים את הלימודים עושים זאת אחרי 5-6 שנים בהם השלימו תואר ראשון, שני, תעודת הוראה ועבודת תזה מחקרית בחינוך. הצעירים המוכשרים הללו נקלטים בבתי ספר שמקבלים אוטונומיה רחבה מאוד ממשרד החינוך. ההנחיה המרכזית שאליה הם צריכים להיצמד היא תוכנית הלימודים הלאומית המרוכזת בחוברת כחולה דקה. המשמעות היא שאת מרבית העבודה של בניית תוכנית הלימודים המפורטת והשיעורים, כמו גם את ההחלטה על דרכי ההוראה וההערכה – עושים המורים בצוותי עבודה במוסדות החינוך.
איכות המורים והמורות והאוטונומיה שהם מקבלים מייצרים בפינלנד גלגל המביא את ההורים לתת אמון בבתי הספר וכאשר מוסיפים לכך מימון מלא מקבלים אזרחים שנהנים מחינוך איכותי ביותר בלא להוסיף יורו אחד פרטי עבורו.

ומה כן ניתן לקחת מפינלנד לישראל?

לא מעט. הפינים מצטיינים בעיצוב סביבות הלמידה בבתי הספר. הכיתות הפיניות הן גם יפות מאוד, אך בעיקר מאפשרות למורים הוראה בפדגוגיה אישית ופעילה. במשך הימים בפינלנד נתקלתי אולי בכיתה או שתיים פרונטליות, כאלו אשר בהן שורות של שולחנות עומדות מול הלוח. לחילופין, ראיתי המון כיתות צבעוניות מאוד המכילות מגוון גדול של ספות, פופים, שטיחים קטנים, כסאות עמידה, ספסלים, כדורים ומה לא. סביבת בית הספר כולה משדרת חוויה נעימה ומלהיבה – הרחבה שמחוץ לכל כיתה מכילה גם היא פינות ישיבה, בתי עץ קטנים, קירות טיפוס והכל מצופה פרקט או חימום רצפתי. מה הפלא שהילדים וגם המורים מסתובבים בנעלי בית או גרביים ומרגישים בבית? עיצוב של כיתות ומרחבים כאלה אינו כרוך בעלות תקציבית גבוהה והידע האדריכלי והפדגוגי שיכול להניע שינוי כזה נמצא בישראל בשפע.

ניתן לקחת גם דוגמא מדרכי ההוראה האישיות והפעילות. השיעור השכיח ביותר נפתח בכמה דקות בהן המורה מסבירה מה הנושא ומחברת אותו לתהליך הלמידה הרחב. משם הילדים פונים לעבודה עצמאית או בקבוצות – כל אחד בהתאם לסגנון הלמידה המתאים לו. חלקם נשארים בכיתה, חלקם בחלל שמחוץ לכיתה ויש כאלה שיוצאים לספריה או לחצר, גם כשגשום. בכיתות רבות ראינו כיצד הילדים מצהירים היכן ילמדו באמצעות "טבלת אמון" – כל אחד רושם את שמו בחלל בו ירצה ללמוד והולך לשם. המורה עוברת ביניהם גם לראות שהם אכן לומדים אך בעיקר לעזור היכן שצריך. בזמן השיעור עצמו התלמידים והתלמידות מאוד פעילים מבחינה פיזית. מרביתם יושבים על כריות, כדורים, הולכים ברחבי בית הספר – כך שרמת הריכוז עולה והסיכוי לשעמום והפרעות פוחת.
גם את הפדגוגיה הדיגיטלית אפשר לאמץ, כפי שכבר עושים רבים מבתי הספר במדינה בעידוד משרד החינוך. כלים מתוקשבים משולבים בשיעורים אך באופן שונה מאוד מבית ספר אחד למשנהו. בבית ספר אחד התנסינו בחידון על גבי רצפה אינטראקטיבית, נכנסנו לחדר בו מוקרנים ב360 מעלות סרטים מאפריקה, האוקיינוס האטלנטי והזוהר הצפוני, למדנו על גוף האדם בטלוויזיה תלת מימדית ובהפסקה ילדים התיישבו ליד שולחנות בהם מותקנים מסכי מגע להנאתם. הכל, אגב, במימון המדינה. בבתי ספר אחרים, צנועים יותר, נעזרו הילדים בספרים דיגיטלים לצד ספרים מסורתיים, עבדו עם מצגות רגילות ואפילו עם מטול שקפים. הכל לפי בחירת המנהלים וצוותי המורים.

כל הדוגמאות הללו ניתנות ליישום גם אצלנו בישראל. שבירת קירות הכיתה המסורתית שנולדה בימי המהפכה התעשייתית, אימוץ פדגוגיה גמישה ואישית הרואה את הקצב האישי של הלומד, הערכה חלופית הנלווית לה, תנועה פיזית בכיתה ובמרחבי בית הספר ושימוש מותאם בטכנולוגיה. אין צורך בתקציבי עתק וגם לא באישורים יוצאי דופן ובפריצת מחסומים. ההתקדמות אל פתרונות כאלה תלוי בעיקר במנהיגות החינוכית של מוסדות החינוך שלנו – החל מהגן ועד לאוניברסיטה ולמכללות להכשרת מורים ומורות.
יסוד נוסף שניתן להתאים למציאות הישראלית נוגע לשאלת האמון בתוך המערכת. גם אם לא נוכל לבטל כליל את מנגנוני הפיקוח, אפשר להתייחס באופן דיפרנציאלי אל בתי הספר. כלומר, בתי ספר שמוכיחים סטנדרטים גבוהים של אמינות יוכלו לקבל "אור ירוק" ולזכות באמון רב יותר וביחס משחרר יותר. בתי הספר שיקבלו "אור אדום" ידרשו פיקוח הדוק יותר. אני רוצה להאמין שהמנהלים ישאפו להגיע למסלול הירוק. כך גם בתוך הכיתות: מורות יכולות באותה שיטה של "מעגל האמון" להעביר עצמאות רבה יותר לתלמידים שמסוגלים להכיל אותה ולתת להם ללמוד באופן אישי יותר שיאפשר להם להכיר את סגנון הלמידה שלהם ולקחת עליו אחריות.

לסיכום, הביקור בפינלנד מעורר השראה ומעלה שאלות גדולות על מטרות החינוך והקשר שלו לחברה ולאושר האנושי. אך הוא גם ממלא את ארגז הכלים החינוכי והפדגוגי ומאפשר להציב מטרות ברות השגה אפילו בטווח הקצר מאוד.

עוד כתבות על חינוך… בקיבוץ, ובאופן כללי שפורסמו בעלון