איכשהו חמקה ממני העובדה שעלון מארס יוקדש לנושא "מילים", והרי העיסוק במילים הוא אחד מעיסוקי העיקריים, אם לא ה-, לפחות בחמשת עשורי חיי האחרונים. בכל אופן, מוטב מאוחר מאשר כלל לא, אז –
בין המילים שזכו להתייחסות בעלון לא מצאתי את האחת, שיש לה נוכחות חזקה באווירת חיינו הנוכחית – נדל"ן. מילה, או מושג, שנדמה כי אין רחוק ממנו מרעיון הקיבוץ המקורי, המגולם בשתי מילים שנעלמות והולכות מחצרו – שיתוף ושוויון. הן עמדו ביסוד הקיבוץ, אבל נועדו לא רק לחבריו, אלא כמכשיר לשינוי החברה, קודם כל זו שנוצרה בארץ, והפיכתה לשוויונית וצודקת יותר (בטח נשמע לכם דינוזאורית). הרווחה האישית של החבר הושמה במידה רבה בצד. קצרה היריעה מלנסות לתאר את התהליך שעבר מוסד הקיבוץ, אבל במקום בו אנו עומדים נראה שמטרתו העיקרית עכשיו היא לקיים ולקדם את רווחת חבריו, ושימותו המקנאים (שפעם יכולנו לומר להם "בבקשה, תצטרפו").

רבים אינם זוכרים או לא יודעים שרעיון השיוך הפרטי של בתי הקיבוץ נולד לא מתוך רצונם של החברים להרבות נכסים ולשוב להיות חלק מאותו מעמד של "בלבתים" (בעלי בתים) ממנו פרשו מייסדי אלא כדי להבטיח, בשעת המצוקה של מה שנקרא "משבר הקיבוצים" (למעשה היה זה משבר הבנקים, אשר חששו לאבד את כספי ההלוואות שהם נתנו ביד רחבה ובריבית רחבה), שהקיבוץ לא יאולץ למכור את הבתים כדי להחזיר את חובותיו ושהחברים לא ייזרקו לרחוב. על הפתרון הזה קפצו מי שקפצו והפכו אותו לתיאוריה, שקנתה לה שביתה בכלל הציבור הישראלי – שאדם אינו מרגיש בטחון כלכלי אלא אם יש לו נכס נדל"ני פרטי משלו. הבנקים, שוב הבנקים, פמפמו אותה מאחורי הקלעים כדי להצמיח תעשייה ענקית של משכנתאות לטובתם ועל חשבוננו.

באווירה זו החליט קיבוצנו לעשות את מהלך השינוי. בכניסה למהלך כזה קשה מאד להחליט מה הדרך הטובה ביותר ללכת בה אם רוצים את מירב הצדק ושביעות הרצון לכל הציבור. הצוותים שהכינו את המהלך עבדו מן הסתם קשה, אבל לא הצליחו להימנע לגמרי מטעויות. אחת הטעויות שמתבררת בשנים האחרונות היתה הרצון להחיל את הצדק החלוקתי לכלל החברים ולתת זכות בנייה/חברות מורשת גם לחברים שהלכו לעולמם מאז היום הקובע, גם אם לא נותר בקיבוץ איש ממשפחתם. כאילו הרעיון של השוויון המכני המלא, שהקיבוץ כבר מזמן נטש אותו, קם פתאום לתחיה.

הקיבוץ לא הקדיש תשומת לב ודיון לשאלה מה הן זכויותיהם של אנשים שהלכו לעולמם והאם הן עומדות וקיימות גם כשהם עצמם כבר לא כאן. האם "מנוחה נכונה" כוללת את העובדה שלעולם לא תגיע לתודעתם (אלא אם כן, כפי שיש מאמינים, "נשמותיהם" מרחפות במקום שיש לו קשר עם עולמנו) שצאצאי בניהם שעזבו חוזרים לחיות כאן? בעיני שמוליק זה מה שנקרא שוויון. תרשו לי לחלוק עליו. האם היה דורש למשל, בשעה שהקיבוץ עוד חילק ציוד חשמלי לחברים, לתת מקררים ומזגנים לחברים שמשכנם בבית העלמין?

אומרים, הקיבוץ קיבל החלטה וחייב לקיימה. אבל אם הקיבוץ מגיע למסקנה שההחלטה שגויה, האם אין זכותו להחליט לבטל אותה? נכון, יהיו לכך השלכות משפטיות, אז צריך להתמודד איתן, אבל לא להימנע מראש. צריך להחליט איזה צדק ראוי יותר – לנשמות ערטילאיות, או לבנים שנולדו וגדלו כאן ורוצים להמשיך כאן את חייהם. ואיזה מהם ייטיב יותר עם הקיבוץ.