״מילים״ מיד מתקשר אצלי לאבא שלי, עדי -שידע פרפקט לא רק עברית, אלא גם גרמנית (ואולי משום שחשש שלא יגיע לדרגת ״פרפקט״ באנגלית – לא העיז ללמוד לדבר אנגלית). הבלשנות בעברית שריתקה אותי עוד מגיל צעיר היתה העיסוק המרכזי בארוחות הבוקר השבתיות במשפחתנו. והצטרפו אליו גם אחרים (סימה שרי, למשל). בדקדקנותו, זכור לי למשל איך במשך שנים כ״אב הסדר״ – אבא ערך לקריינים חזרה לפני הסדר – שמא מי מהם יטעה בקריאת הקטע ב״הגדה״. אבל על אף החזרה, בזמן אמת היו שטעו פה ושם. וכשזה קרה – אבא ואני קרצנו זה לזו ב״אחוות דקדקנים״. כן, ירשתי מאבא את הדקדקנות לעברית (ויעידו הקרובים לי שלפעמים אינני מצליחה להתגבר, ומתקנת להם את השגיאות בעברית בכפייתיות מכבידה).

גם את היחס לסלנג, יותר נכון – חוסר הכשרון (שיש לגרשון שפע, למשל) להתעדכן ולדבר בסלנג המשתנה כל שני וחמישי ירשתי מאבא. הוא, הבלשן, לא פסל, אלא ניסה להתעדכן. ולשם כך קנה את הספר ״מילון הסלנג״, שכמובן לא יכול היה להיעזר בו אלא לצורך מעקב (מחקר) אחרי ניבי לשון משתנים…

עדי נחמני עומד ; יושבים מימין לשמאל – שולה נחמני, יעל מדיני, ורד נחמני, גרשון שפע, גלי שפע

דימיטרוף, (אבא של אורי וולף), היה איש גדול, בעל הופעה וקול קצת מאיימים. הוא היה אחד מחלוצי האביזרים האלקטרוניים בקיבוץ, ובהיותו חובב מוסיקה הקליט והשתתף בשבת בבוקר בפתרון החידון המוסיקלי ברדיו (זכה לא פעם להכלל ברשימת הפותרים). עם ה"טייפ-רקורדר" שהיה לו, הקים דימיטרוף במקלט על יד המתחם של ״הכיתות המקדמות״ (״שפרירים״), מפעל של הקלטת ספרים לספריית העיורים בנתניה.אבל, לבד מזיכרונות משפחתיים – הזכרון הבא בנושא ״מילים״, שייך אולי לא פחות ל״דפי הנצחה״. לאחרונה, בחוג-קריאה, בשיחה על ספרים-מוקלטים, התעורר אצלי הזכרון על דימיטרוף.

המקלט היה מקום הקלטה אידיאלי כי היה אטום לקולות מבחוץ. ושחקנים וקריינים (ביניהם מלכה מוסקוביץ׳) – מהם חובבים, מהם בעלי שאיפות מקצועיות – באו, אפילו ממרחקים, להקליט ספרים.

כעבור תקופת פעילות מסוימת נערך במועדון שלנו ״מפגש פידבק״ בין ה״קוראים״ העיורים לבין הקריינים. אחדות מאיתנו התבקשו ללוות את העיוורים למקום המפגש. השיחה היתה מאלפת: היו בין הקוראים שפשוט הודו ובירכו על המפעל; היו שביקרו ללא רחמים את אלה מהקריינים שניסו להמחיז את הטקסט (בעיקר את הדיאלוגים). אותם מבקרים העדיפו קריאה חלקה, מונוטונית, חסרת כל אינטונציה שתאפשר להם להאציל בעצמם את הרגשות והאינטונציות, כאילו קראו הם את המילים המופיעות בספר (שהן חסרות אינטונציה).

היו אחרים שדווקא כן ביקשו קריאה לפי הבנתו/ה של הקריין/ית את הכתוב. היו שהעדיפו קריין גבר, היו שהעדיפו אשה, והיו שלא היה להם חשוב והיה מי שהציע לכלול בהקלטה את פרטי הקריין שתאפשר לקורא בחירה לפי העדפתו. גם הקריינים מצידם, שיתפו את הקוראים באתגרים בהם הם נתקלים בזמן הקריינות וההקלטה.

ודימיטרוף? – דימיטרוף הקשיב, לא זכור לי שהשתתף בשיחה, ופשוט העמיד את עצמו ואת מכשיריו להמשך המפעל ההתנדבותי שהקים – עד שחדל (עם מחלתו? עוד קודם לכן? מישהו יודע?).