חנוש מורג

דברים לזכרה של ניצה גיל שנאמרו בהלוויתה, 29.4.2011, כ"ה בניסן, תשע"א.

ניצה נולדה ב-1940 בקיבוץ גבת. בת להוריה מיכאל וורדה קושט, אחות ללאה, יעל, חגי ז"ל ואסף. בזמן הפילוג עברה  עם הוריה לקיבוץ יפעת, שם בגרה, צמחה ויפתה. לגבעת חיים איחוד הגיעה עם נישואיה לגדי בשנת 1962, ומאז הייתה חלק בלתי נפרד מרקמת חיינו.

בשנים הראשונות שלה בגבעת חיים, עבדה בפרדס, שם גם היה המפגש הראשון האישי שלי איתה. היו אלה ימים יפים בקיבוץ, וניצה שאהבה את האדמה, את העבודה, הוסיפה גם לווית הומור ויופי לשעות עבודה ארוכות וחמות. כבר שם היא טוותה רשת חברויות יפות שנרקמו בצל הקזוארינות כחום היום בפרדס.

כצפוי, לא נתנו לה "להתבזבז בפרדס", מהר מאד היא מצאה את עצמה שייכת למערכת החינוך, כשקיבלה על עצמה להיות מטפלת של מחזור י"ג (הכיתה של ארנון, גייל, איילה…), שם צעדה צעדים ראשונים והסתמנה כבר אז כיחידת סגולה ביכולת שלה לטוות קשרים עם נערים צעירים, ובכלל עם אנשים.

באותן שנים ראשונות כבר קיבלה על עצמה את ריכוז תרבות, תפקיד שאז נעשה ליד העבודה, והיא מילאה אותו יחד עם עוזי נבון.

במשך השנים נוספו עוד ועוד  תפקידים לרשימה. כאן התחילו הסימנים הראשונים של הדגם על פיו פעלה כל שנותיה – רצון להיות מעורבת ומשפיעה בתחומים רבים שהיו חשובים לה. ליד כל זאת המשיכה לעסוק באהבתה הגדולה למחול, ובמשך שנים נסעה כל שבוע להשתלם בכתב התנועה בהדרכת נעה אשכול. באותן שנים נולדו  אמיר ומור.

לצוות של בית הספר 'שפרירים', הצטרפה עוד בהיותו בית ספר קטן, 'הכיתות המקדמות'. שם התחילה את עבודתה כתרפיסטית בתנועה. תחום זה, ששילב את אהבתה לתנועה ואת אהבתה לזולת, היא רכשה בעת שהותה של המשפחה ביוסטון, ארה"ב, כשהיה גדי שליח בתנועת 'יהודה הצעיר' בשנים 1968-1971.

עם השנים, כשתכונותיה הטיפוליות בלטו, החליט בנימין שפריר להטיל עליה את האחריות על תחום האומנה בבית הספר, וכשרחל נחמני, חברתה הטובה כל השנים, נסעה לארה"ב, ירשה ניצה את מקומה.  כך התחילה את דרכה במקצוע העבודה הסוציאלית. אחרי שנים של ניסיון רב בשטח הלכה ללמוד עבודה סוציאלית במדרשת רופין, ובשלב יותר מאוחר השלימה את לימודיה לתואר שני באוניברסיטת 'בר-אילן'.

נפשה נקשרה לבית הספר 'שפרירים'  ועימו הייתה מזוהה כל השנים, אף שתפקיד זה תבע ממנה השקעה רבה, היא תמיד, אבל תמיד, המשיכה לקחת חלק בפעילות חברתית ותרבותית, בכל תחום שבו הייתה מעורבת עשתה זאת עם כל יכולותיה הנדירות – מעורבות, חשיבה מקורית, יכולת ארגון וכישרון אנושי שניחנה בו בשפע. רק פעם אחת לאורך כל ההיסטוריה המקצועית שלה שיחרר אותה בנימין באופן חלקי לטובת הקיבוץ, זה היה ב-1973 כשקיבלה על עצמה את ריכוז החינוך, אולי בגלל שהבין שגם במערכת החינוך המקומית יש לה מה לתרום. באותה שנה נולד הבן הצעיר עודד.

בימינו היינו אומרים שהיא הכניסה רפורמה בתחום החינוך, אז קראו לכך ראורגניזציה. איך שלא נכנה זאת היא הפעילה את החשיבה המקורית שלה ואת היצירתיות האופיינית לה, על מנת ליצור דפוסי עבודה חדשים, שונים, מותאמים לרוח הזמן. ושוב בלטה היכולת שלה לקרוא בעיניים אחרות את המציאות, לנסות ולהתאים את הצרכים החדשים לרוח הקיבוץ. כל אלו אפיינו את דפוסי העבודה שעל פיהם פעלה.

מבין התפקידים הנוספים אמנה רק חלק. לאורך שנים היא הייתה חלק בלתי ניתן להפרדה מהרכבי וועדות החברים השונות, לנוכחותה שם לא היה תחליף. היא מילאה את ריכוז ועדת השתלמויות בשנים שבהן נדרשו שינויים והיערכות מחודשת, היא הייתה האדם הנכון במקום הנכון. וליד כל זאת עסקה גם בריכוז ערבי חג וחגי משק, ומה לא.

אם יש משהו שנוגד את אישיותה, את נוכחותה המיוחדת והחיונית, זה הרגע הזה, רגע הפרידה. אישיותה של ניצה הם הניגוד הכי קיצוני שיכול להיות למצב של אין, של ריק. כל שנותיה הייתה ניצה אישיות שהקרינה על כל סובביה. זכינו כולנו – בני המשפחה הרבים והאוהבים, חברים וידידים, חברי הקיבוץ, שנמנינו על מכריה. רק מי שטעם את טעם הוויתה מבין שאלו לא דברים בעלמא. ניצה ידעה להטעין כל פעם מחדש את הקשר שלה עם ידידיה וקרוביה הרבים. מגע עם אנשים, הצורך בקשר אישי חזק, יכולת נתינה משמעותית, היו מרכיבים דומיננטיים באישיותה. היא לא הרגישה שהיא צריכה להתייחס לאנשים, זה היה טבוע באישיותה, אהבה לכל מה שמסביב. כל אלו נתנו את הגוון והצבע המיוחדים לאישיותה. בכל מעגל שבו שרתה היוותה היא את הציר המרכזי, וידעו כל אוהביה שהם בעלי זכות גדולה.

אני יודעת בתוכי שלגביי אי היותה נוכחת פיזית בחיי אינה, ולא תהיה, מצב של היעדר. אני יודעת שבליבי אמשיך לשוחח, לייצר את התובנות שהיא השפיעה ממנה עלי. אני גם יודעת שצפויים עוד רגעים רבים של געגוע, של חסר, של צמא לעוד רגע של שיחה, ולו קצרה, עימה, אך רק מי שהיו לו ידידי אמת יודע את טעמה של ידידות. והיום, אני מבכה את הסתלקותה מאיתנו וגם את יתמותנו שלנו.

זכינו באוצר, אך לא ניתן היה לשמור אותו לעד.

ניצה אהובתי, נוחי לך בשלום בין רגבי האדמה שכה אהבת.

חנוש