אמיל זיידמן

בימים אלו אני קורא את ספרו של מוטי זעירא "מקומי" (ממליץ בחום), ולמרות שכמעט שנות דור מפרידות בינינו, אני יכול להזדהות עם הרבה מהאמירות והתמונות שמוטי מעלה בספר. גם אני גדלתי בתנועת נוער "כחולה", על ברכי הסוציאליזם הא"י, ואתוס הקיבוץ.  גם אני, כמו רבים מדורי ודורו של מוטי שאלתי את עצמי "לאן כל זה נעלם? מה קרה פה?"

שאלות אלו הפכו משמעותיות במיוחד מאז שהרפת של גבעת חיים חזרה להיות נוף חלוני, ונוף ילדותם של ילדיי. ברור לי לחלוטין שהגבעה, בשבילי, איננה רק מקום שחוזרים אליו בלילה כדי לישון, לבלות שעה וחצי עם הילדים על הדשא מול נוף הפרדסים ותו לא, פרבר מגורים.

מאידך גיסא, ברור שהיא כבר איננה ולעולם לא תחזור להיות אותה ישות חובקת כל המגדירה את היחיד לחלוטין וקובעת עבורו את כל הלכות החיים, וטוב שכך.

ברור לי לחלוטין שיש רבים וטובים שבשבילם גבעת חיים היא מקום מגורים. ככזה חשוב שהוא יהיה נאה, אסתטי ונוח ככל האפשר, אבל באותה מידה גם חסר תובענות, לא מתערב, לא תובע ולא מפריע , כזה ש"זורם". לצידם יש כאלו שרוצים שגבעת חיים תהיה קהילה במובן עמוק ומחייב יותר,  מסגרת חיים חיה, נושמת, מתפתחת, משפיעה על עצמה ועל סביבתה, יוצרת ומייצרת וגם תובעת, לעיתים מפריעה,  אפילו מתערבת לפעמים בחיים.

אין מדובר כאן בנוסטלגיה לכל מה שהיה, ראשית כי לא הייתי אז, וסיפור הקיבוץ של אז איננו סיפורי (אם כי אני לא זר לו), ושנית כי כנראה יש הרבה מאז שאינו ראוי לגעגוע ונוסטלגיה. אבל גם אין כאן פסילה גורפת של כל מה שהיה. אין קבלה אוטומטית של כל מה שהוא ההיפך הגמור.

יש לי הערכה עמוקה ליצירה שנבנתה פה. באמנות, בחברה, בתרבות, בכלכלה ובסביבה.

בשבילי, אי אפשר לרדת בשביל מחדר האוכל לעבר הפעוטונים, מבלי לצפות על הפסיפס המדהים של דשאים, שבילים, עצים,ושורות של בתים צנועים היוצרים ביחד סביבת חיים הקרובה למעשה אמנות ממש. אי אפשר להשתתף בטקס חג או בערב תרבותי מבלי לתהות על כוחות הנפש שיצרו כל זאת תוך כדי דיאלוג עצמאי, לעיתים מתנכר, לרוב מתריס מול מאות שנים של יצירה יהודית אחרת, שונה כל כך.

ככל יצירה אחרת, חשופה גם היצירה הקיבוצית לטעמו ולעינו של המבקר. יש החושפים את קלונה, יש המזלזלים באיכותה ומלגלגים לה ויש הרואים בה מקור כל רע.  אין בכך פגם. דמוקרטיה ופלורליזם היא גם הזכות והחובה לחטוף חזק בבטן. לקבל ישר לפנים אמירה בוטה, כואבת, פוגעת.

אלא שלצד הקטגוריה, צריך שתעמוד לה, ליצירה הקיבוצית, גם סנגוריה. כזאת שתהלל את סולם הערכים שלה (שאבד היום כמעט לחלוטין), שתעיד על הייחודיות שלה ועל המקוריות, שתבחן את העומק והמורכבות, שתציין את הקושי שבנסיבות הולדתה.

אבל מעל לכל, צריך המשך. צריך יצירה חדשה שתמשיך את הישנה, שתינק ממנה, ותיצור לאורה, אבל גם לא ממש כדמותה. במילותיו של ברל:  "גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתו…". תרבות הקיבוץ הישן, היצירה שלו, השגיאות, ההצלחות, מעשי המופת והחטאים – הם ירושתנו, ולאורם אנו יכולים ליצור דברים חדשים, שכונות חדשות, ערבי חג ומועד חדשים, יצירה תרבותית ועשייה ציבורית חדשה.

אין דבר המעיד יותר על משבר היצירה של הקיבוץ יותר מההיסוס והרגשת חוסר האונים בכל מה שנתפס ציבורי, חברתי או פוליטי. הקיבוץ, שיצר מדינה, גם אם לא ממש פיזית כפי שפעם חשבו, אבל לבטח רעיונית, קונספטואלית, הפך להיות מנוכר לה ולצרותיה. ההתכנסות פנימה, הרגשת ה"אין מה לעשות" או "ההם" (מיהם? דוסים, ערבים, מתנחלים, תל אביבים), איננה אינדיקציה לאדישות ואי אכפתיות אלא לחוסר יצירתיות, לריק בכל הקשור לרעיונות חדשים לאמירות חדשות. במת היצירה נמסרה לקבוצות אחרות, שעובדות שעות נוספות בסדנאות היצירה שלהן. יוצרות אמירות ודעות, סדר יום פוליטי וצוברות כוח כלכלי וחברתי.  בין אם זה המתיישב הדתי מעבר לקו הירוק, האברך בישיבה או איש ההי-טק במגדל התל אביבי.

הצטרפנו אל קבוצות אחרות שקולן לא נשמע. לערבים, לאנשי שכונות המצוקה, לתושבי עיירות הפיתוח בפריפריה. אלא שלא כמותן, אנחנו לא הושתקנו או הוכנענו, פשוט איבדנו את מעיין היצירה, אנו לא אומרים כי אין לנו יותר מה לומר, ואם יש, אז הפה מפחד להיפתח, ממאן להגיד.

מטרת הרשימה הזאת איננה לדכא, או "לבאס" , אלא לשתף בתחושות, לנסות ולבטא מחשבות מתוך תקווה לשינוי איטי, להתחלה של מחשבה חדשה, של יצירה חדשה.

חג שמח !