ערן נבון

מתוך טקס יום הזכרון, 9.5.2011.

רק צעדים, בלי לומר מילה. כולם הולכים בשקט מופתי לאנדרטה, צריכים להספיק לעמוד עד שמונה.  המבט מסתכל עכשיו רק מטה, הליכה רצינית, קצת מכונסת, הרגשה של תכיפות. אורי הולך נורא מהר, דני עוד נועל את הסנדלים של וילי, יוסי קנה אדידס ויש עוד חבר עם נעלי המגפר. אמא אחת כבר אומרת שקט לילד שלה ליד הכלבולית והמון חברים באים ממגדל המים ובית וינה. אבא שלי קורא את שמות הנופלים ואני נורא במתח שמא יתבלבל וגם יורדת לי דמעה כי אני תמיד חושב שם אם היא תחגוג עצמאות.

רגע אחד לפני שהולכים לחדר האוכל לשמוע את סיפורי הנופלים אני מרשה לעצמי להרים את המבט מהרצפה. אני פוגש את העיניים שלה והיא כל-כך עצובה. אני יודע כמה אהבתי את הבן שלה. נזכר איך היינו יושבים אצלו שעות בחדר המבולגן כשהיה יוצא לחופשה מהצבא ומדברים על החיים עד שהגיעה השעה למועדון הסגול. איך רקדנו וקפצנו בפורים באושר אמיתי על וויסקי משובח ובירה מכבי, מהרהר עם עצמי שפעם חבר באמת היה חבר. רוצה לשמוע אותו עוד פעם אחת אומר לי בחיוך הקטן שלו, זה שהיה רק שלו, 'נו, ערנה, מה המצב'?.

אחרי זה אני נורא רוצה להגיד לה את זה אבל אנחנו רחוקים, אי אפשר להגיע אליה והיא גם הסיטה את המבט ושוב מסתכלת רק למטה. כולם כבר הולכים נורא בשקט. בלי לומר מילה.