IMG_8884

חזרנו ארצה בסוף יולי, אל החום הגדול. נראה כל כך מזמן, אבל עורכי העלון פנו אלי בבקשה: "מורן כתבה כל כך יפה על המעבר המשפחתי שלהם לקליפורניה, אולי תכתבי משהו על החזרה לקיבוץ?".
אז הנה, מתיישבת לכתוב.
יום לפני הטיסה לקנדה, יסמין נתנה לי שני מארזים של דיסקים. "קצת מוזיקה ישראלית בשביל הנשמה", היא אמרה לי מתוך ניסיון. הדיסק של עידן רייכל התנגן לנו באוטו ללא הפסקה. לכל אחד מאתנו היה שיר שאהב במיוחד. אני שמעתי אינסוף פעמים את "עכשיו נוסעים הביתה".
מהו בעצם בית? עזבתי את הבית שלנו בקיבוץ שכל כך אהבתי. הגעתי לדירה קטנטונת וחמודה במידטאון של טורונטו, שהפכה להיות הבית שלנו. בכל נסיעה כשהשיר מתנגן לו ברקע עלו דמעות והציפו בגעגועים לבית, בהתחלה לבית שעזבנו ואחר כך התחושה שישנו בית נוסף, גרמה לי לבלבול.
הייתה לנו שנה נהדרת חווינו חוויה משפחתית שאי אפשר לתאר במילים. כל אחד חווה התמודדות מעצבת לחיים. הכרנו תרבות אחרת, מדינה שתרבות הנימוסים שלה עולה על כל דמיון בעייני המתבונן הישראלי. מנומסים עד כדי דביקות אך בו בזמן גם מרוחקים. נימוסין בכביש, בבית הספר, בחנויות. רק חסר קמצוץ של נשמה.
הכרנו חברים חדשים. בחרנו לגור באזור הנקרא בפי הישראלים "הקיבוץ של טורונטו". משפחות פוסט-דוקטורנטים או רופאים שכמותנו, יוצאות לשנה-שנתיים ויותר ללימודים. החיבור הוא מידי. ישראלים מחפשים ישראלים (בשביל הנשמה – כבר אמרתי). החברים האלה הופכים להיות המשפחה לכל דבר ועניין. חברים לחיים. הפרידה מהם היא היום הגעגוע לטורונטו.
טיילנו בלי סוף – באוטו גדול, העמסנו כמויות של ציוד וגמענו את כבישי קנדה. טיולים קטנים וטיולים גדולים. אפילו את סופי השבוע החורפיים ניצלנו עד תום כשהתמכרנו לסקי.

IMG_7706
ואם הזכרנו סקי – אז אי אפשר שלא לומר מילה טובה ומיד להסתייג, בכל מה שקשור לחורף הקנדי.
כמה קר וכמה יפה! בחוויה שלנו ומהמקום החמים בו אני נמצאת היום, למרות שאנחנו קוראים לזה חורף – אפשר לומר שגם החורף הקנדי הוא חוויה בלתי נשכחת. הקור המטורף הזה, ההתעטפות בביגוד חם שרק העיניים מבצבצות החוצה גורמות לאנשים להתכנס בתוך עצמם. הלובן מסביב יפיפה. חוויה קסומה וקפואה כאחד.
אבל אני בעצם כותבת על החזרה הביתה.
חזרנו שנה מוקדם מהמתוכנן. התלבטויות רבות היו בנוגע לכך. לסגור ולפתוח בית במדינות שונות בשנה אחת זו משימה מאתגרת ואפשר לומר גם די מתישה. הרצון להישאר שנה נוספת היה בשביל מיצוי החוויה, אך מולו הרצון לחזור היה מקצועי וכלכלי. ההחלטה לחזור התקבלה.
אשרינו שהחזרה שלנו היא לבית בקיבוץ. הקיבוץ שלנו – חלקת אלוהים קטנה ויפה בתוך מדינת ישראל הסוערת. כשמסתובבים בה, מיד מתגעגעים לתרבות הנימוסים של קנדה.
קל יותר לחזור אל המוכר והידוע. כמה טוב שיש לנו פה בית בקיבוץ. מנקודת מבטי זו קהילה מחבקת ואוהבת, מתעניינת ותומכת.
השכנים שלנו פה, אח השכנים! בכדי להבין את הגעגוע לבית, אספר שבחודש האחרון שלפני עזיבתנו את טורונטו שוחחתי לראשונה עם השכנה בדלת ממול. שיחה שמעבר לדרישה מנומסת האחת בשלום השנייה.
החזרה לעבודה, לצוות שהם חברים, לעשייה משמעותית – סופסוף פרידה מעקרות הבית. למה צריך לעבוד בקניות כשאפשר לקפוץ לכלבולית שמעבר לכביש?!
והכי הכי עמוק בפנים החזרה הביתה היא חזרה למשפחה ולחברים. יבורכו הוואטס-אפ, הסקייפ, וחבריהם… אך אין כמו ארוחות שישי משותפות, אין כמו סבתות קרובות, אין כמו משפחה וחברים שאפשר להתחבק אתם באמת ולא רק לשלוח סמיילי עם נשיקות.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896