בתחילת שנת 1952 כבר היה ברור שנתפלג. אנו, חברי מפא"י החלטנו לעזוב את הקיבוץ ולהקים קיבוץ חדש, לאחר 20 שנה. הדיונים היו במוסדות הגבוהים, ונודע לנו שנתיישב באדמות שמצפון לגבעת חיים.
הקמנו צריף גדול בצפון הקיבוץ – חדר האוכל שלנו. בחדשים הראשונים היינו עדיין בתוך קיבוץ גבעת חיים. פעלנו כיחידה נפרדת. כל אחד השתתף בעשייה של ה"נקודה" ושל החברה החדשה. היו וויכוחים סוערים על הדרך הרעיונית, עד שהחלטנו לקחת את גורלנו בידינו וליצור קיבוץ חדש. היתה כאן הזדמנות בלתי חוזרת לעצב קיבוץ "כבקשתך". היו ויכוחים על צורת הבנייה. למשל האם השירותים בבתים ישמשו גם מטבחון, או לבנות שני חדרים נפרדים. אריה שינדלמן, "השמן", שזה עתה חזר מחו"ל העדיף חדר רחצה גדול הכולל את המטבח. ואילו ישראל כ"ץ, הרזה והגבוה, העדיף מטבחון נפרד. וזה אשר התקבל. יש לציין שהיינו הקיבוץ הראשון שבנה מטבחון במגורי החברים.
וכן עמדה השאלה הגורלית של שיכון הילדים. האם לבנות בתים המותאמים ללינה משפחתית או להמשיך במסורת שלנו של לינה משותפת. כלומר בתי ילדים עם לינה. מהי לינה משותפת ידענו, אך כדי להחליט הביאו לאספות שלנו חברות מקיבוצים וותיקים, בהם הייתה לינה משפחתית כמו עין חרוד, קריית ענבים ועוד.

היינו קבוצת חברים שדגלנו בלינה משותפת. והנה הגיע חג הפורים התארגנו והעלינו תמונה של בלגן משפחתי בלינה משפחתית. והרי הליהוק – אב המשפחה: חנה כ"ץ, אם המשפחה: גרי ברשלום, הבן בגיל הנעורים: אדית מדיני, הבת בגיל הגן: מרים ארזי, והתינוק ישראל כ"ץ. הייתה מהומה למופת: התינוק, בפיג'מה של אריה שינדלמן, בכה ללא הרף, הבת הקטנה תקעה בחצוצרה ושיחקה בכדור, הבן הגדול ניסה ללמוד, האם ניסתה לבשל ארוחת ערב והאבא ניסה לעשות סדר, ומהר, כי היה עליו לצאת לסידור עבודה, כפי שהיה נהוג אז. כל זאת בהצגת פורים. הייתה הצלחה גדולה, עד כי העלינו את המחזה שוב במסיבת הפגישה עם חברי כפר סאלד בהצטרפותם לקיבוץ.
בסופו של ויכוח בנינו בתים לחברים חדרי מגורים, בלי חדרי שינה וחדרי ילדים, עם מטבחון ושירותים נפרדים. לילדים נבנו גנים וכיתות כוללים גם חדרי שינה. כלומר לינה משותפת. הנימוק העיקרי היה חברתי, והילדים גדלו ב"לינה משותפת" עוד 30 שנה.