עם יציאתו לאור של הספר החדש של מוטי זעירא – פועם ונפעם (סיפור חייה של אראלה)

יש לי מין נטייה כזאת, לחבר בין כל מיני נושאים שלכאורה לא ממש קשורים. קורה, שבתזמון מסוים כשהם מגיחים מאי שם הם יוצרים חיבורים כל-כך נכונים, שהתובנות העולות מהם מאד רלבנטיות.
לאחרונה קראתי את ספרו האחרון של מוטי זעירא – אראלה (סיפור חייה של אמנית כפי שרק מוטי יכול ויודע לכתוב), באותם ימים בדיוק תליתי בגלריה את העבודות בתערוכה של אלינה ספשילוב – תערוכה שכולה נושמת את הנוף המקומי שלנו. ואז, בכלל מבלי לכוון את המחשבות צפו ועלו ההרהורים.
ברגישות רבה טווה מוטי את סיפור חייה האישי והקיבוצי של אראלה, חברת קיבוץ נתיב הל"ה, החל מימי ילדותה בבית הוריה החלוצים, בתנאים לגמרי לא קלים, דרך ימיה בפלמ"ח, וגמור במאבקה הבלתי מתפשר לעצב בקיבוצה אורחות חיים הנותנים לפרט את הכבוד הראוי, ולחברה את האיכות שאליה ייחלה. ואני מצטטת: "היא נאבקה כל חייה לרכך את הקווים הנוקשים, הזוויתיים, של הקיבוץ; למצוא את הנשמה היתרה מעבר לתכליתנות המשקית; לייצר, כנמלה עמלנית, רגעים של התרוממות נפש קולקטיבית, של נחת רוחנית, של גובה תרבותי – מתוך הכרה בחשיבותם העליונה למתן טעם לחיים הצפופים הללו, ביכולתם להטעין במשמעות את ימי החולין …" והיא מדמה זאת כך: "החג עבר והותיר אחריו כמו בושם דק בנשמה, חצר נקייה והרגשה של תמרור"… (עמ' 157). זה לא תמיד מרגיע שגם אחרים מתחבטים בשאלה של מקום חיי התרבות והרוח בקהילה, כשזה מלווה גם בהומור (ולאראלה היה הרבה מן המצרך הזה) אתה מבין שאסור להתייאש.
עדי נחמני כתב פעם במחזה שהוצג עוד בשער הנגב – 'משפט שילינגר', ש"קיבוץ זו צורת חיים לא נורמלית לאנשים נורמליים". ואראלה, שכל חייה בקיבוץ נאבקת על מנת להפוך את צורת החיים הזו למאד נורמלית ואנושית, שוקדת על כך ללא הפסקה. בדרכה המיוחדת ובחן בלתי נלאה (אוי, כמה חבל שלא הכרתי אותה באופן אישי), היא תובעת את עלבון החברה על דברים שלא נעשו בתשומת לב הראויה, וללא לאות עושה למען צביון חיי התרבות בקיבוצה. לא מוותרת. זה מעורר השראה לכל מי שמבין שחיי תרבות ו'רוח המקום' נבנים בעמל ובהשקעה רבים.
עם גלי הקליטה שהקיבוץ שלנו נתון בהם שאלתי את עצמי לא פעם מה בעצם נשאלים הנקלטים בזמן שהם מוזמנים לשיחות ההכנה והקליטה. לי ברור שמי שבוחר לגור בתוך החברה שלנו לא צריך להיות רק זה שיכול לממן את עלויות הבנייה, אלא לפני הכל מי שחושב שזה חשוב לו לחיות בתוך חברה שבונה דפוסי חיים, אורחות חיים שלתרבות יש בהם נוכחות בולטת. ושוב עולות שורות מהספר של מוטי: "אראלה ראתה בעשייה התרבותית את הלוז של החיים הקיבוציים, עשייה הנותנת להם טעם וערך. כל חג ומועד מתקרב היו הזדמנות חשובה מאין כמותה ליצור את רגעי המשמעות הללו". (עמ' 158).

אני לא יכולה לא לחשוב ברגע זה על החולייה החלשה בחיבור שעשיתי בין הספר לתערוכה. לספר עומדות איכויותיו הרבות – שילוב מנצח בין כותב מוכשר וחוקר האוהב את מושא כתיבתו, לבין אישיות מיוחדת שאוהביה רבים. לתערוכה, שגם בה הושקעו כישרון רב ואהבה למקום, אין, כנראה, מספיק אוהבים וגם לא הדים… גם היא נעשתה ממקום של קשר עמוק למקום, אך אוהבי המקום לא הפנו אליה את תשומת ליבם. וכך, ביומה האחרון של התערוכה אני עדיין תוהה לאן נעלמו כל אוהבי הגבעה, אלו הקשורים למקום שנתן את ההשראה לתערוכה היפה הזאת. חבל שברגע זה לא עמד לאמנות כוחה המיוחד – החיבור בין היום יום לרגעי חסד יפים ומרוממי רוח, רגעים שרק אמנות יכולה לייצר. חבל שלאמנות יש עדיין תדמית אליטיסטית, והיא עדיין לא מצרך עובר לסוחר. וכך, הפעם ההפסד היה כפול – של אלו שלא עלו לרגל אל הגלריה בשבועות האחרונים, ושל הבית שאנו כה מרבים להגיד עד כמה אנו קשורים אליו…