הדס בצלילה

ב1/7/15 פרצה במדינת ישראל הרפורמה בבריאות הנפש.
אני משתמשת במילה "פרצה" מאחר וזו החוויה שאני חוויתי. כל סביבת עבודתי ב15 השנים האחרונות השתנתה. אין יותר הפניה של מטופלים דרך הביטוח המושלם, מעכשיו יש מרפאות בקופות החולים וכל אזרח יכול לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. תמורת תשלום רבעוני כמו לכל רפואה מקצועית אחרת.
אחת הסיבות לרפורמה הייתה לאפשר ולהנגיש את הטיפול הפסיכולוגי לכל אזרח. כנראה שסיבה אחרת הייתה להוריד עומס גדול ממשרד הבריאות ולהעבירו לכתפי קופות החולים.
לאלו המעוניינים ישנה אפשרות להגיע למטפלים עצמאיים בקהילה בהשתתפות עצמית קבועה של 132 ₪. אולם הזכאות לטיפול הינה רק אם יש אבחנה פסיכיאטרית מקבוצת ה F.
אנחנו, המטפלים, חשבנו שיש כאן פגיעה בזכויות החולה, בפרטיות שלו, ובאופן האבחנה.
משרד הבריאות בחר בספר האבחנות הפסיכיאטרי I.C.D.10 ומתוכו בקבוצת האבחנות F.
כל אדם שפונה לטיפול בקופה או אצל מטפל עצמאי מטעמה מחויב לקבל אבחנה על מנת לקבל את הטיפול. אבחנות אלו אינן עוסקות במצבי החיים הפשוטים. הן חייבות להכיל בתוכן אפשרות של תגובות עקה, חרדה, דיכאון, ומעבר לכך.
כאן נוצרת בעיה הן של הזכאות, והן של הסטיגמה. עדיין לא ברורות כל ההשלכות.
יחד עם זאת כיום חודשיים לאחר תחילת הרפורמה המרפאות מלאות ברשימות המתנה. הציבור מגיע לקבלת הטיפול.
מסתבר שלציבור מהמגזר הערבי יותר קל לפנות לעזרה נפשית תחת הגג של קופת חולים.
ולאזרחים היהודים גם כן.
המהפכה בשדה בריאות הנפש בישראל היא גדולה ומשמעותית מאד. מעתה כל האחריות על בריאות הנפש נמצאת אצל קופות החולים ולא אצל משרד הבריאות.
הקופות ניסו לדחות ולדחות את הרפורמה. מאז שהתקבל חוק ביטוח בריאות בתחילת שנות התשעים, והיום הקובע הגיע.
כרגע יש הרבה מטופלים שנקלעו למצוקה עקב הפסקת הטיפול. הקופות מנסות למצוא פתרונות אד הוק.
כולם נמצאים בתוך ניסוי וטעייה והשטח נלמד תוך כדי תנועה.
עלי באופן אישי השפיעה הרפורמה מאד. בגיל 55 אני מתחילה לחשב מסלול מחדש… זו חוויה מעניינת ומלמדת מאד. אני בודקת אפשרויות חדשות ומאתגרות. יש הצעות מעניינות.
אני רואה את השנה הקרובה כשנה בה יתבהרו לאט הדברים.