רכזות התרבות שלנו – מור (הורוויץ) נואמה והדס (שוחט) שוורץ כבר נמצאות בתפקידן כשנה וחצי, מאז ינואר 2014. לצד עבודותיהן הנוספות, נראה שתחום התרבות הוא "הנשמה" שלהן וכי בו הן משקיעות אנרגיות מיוחדות.
כיום, בראייה לאחור של שנה שנייה בהובלה של התרבות הקיבוצית, איזו משמעות מבחינתכן יש לתפקיד הזה? מה העיקר בו?
בקיבוץ של היום, זה המקום היחיד שבו הקהילה נפגשת בפועל. אנחנו בתקופת "פוסט" חדר האוכל, המכבסה וחצר המשק שבה פעם כולם נפגשו זה עם זו. ישנם אתגרים רבים ואולי המרכזי בהם הוא לקיים פעילות משותפת שבה כל קבוצות הגיל תמצאנה מקום. בחגים המרכזיים – ראש השנה, יום העצמאות, חג המשק וכד' – אנחנו פועלות כדי שהתוכן יתאים למגוון רחב ככל האפשר של גילאים – שירים, ריקודים, סרטונים, ברכות ועוד. זה נכון גם לגבי התוכן וגם לגבי המסגרת – אוכל, מקום מפגש וכו'. לכל חג קיים צוות שמארגן ומלווה ואנחנו משתדלות שגם הרכב הצוותים ישקף את הרכב הקהילה מבחינת גילאים, תחומי ענין וכד'.

יום האישה 2015 במועדון

מי הקבוצה שמבחינתכן היא המאתגרת ביותר ושממעטת להשתתף?
יש כמה, וכל אחת מהסיבות שלה. באופן ברור מי שאין לו משפחה כאן – ילדים, נכדים, אחיינים – ממנו אנחנו שומעות תחושה של קשר רופף יותר לקהילה. למעשה, אפילו מי שיש לו ילדים אבל הם עברו את הגיל שבו משתתפים בחגים – רוקדים, שרים וכד' – מגיע פחות.

ואיך אתן מתמודדות עם זה?
אנחנו דואגות גם להפקות שאינן "לכל המשפחה" אך בפועל מושכות בעיקר את המשפחות עם הילדים הצעירים. לדוגמא הייתה הופעה מצוינת של אבישג, היה יום האישה שהתאים לנשים בכל הגילאים, הופעה של שי ומיכל אביבי שיועדה למבוגרים בלבד, אבל אנחנו רואות שגם לאירועים האלה ישנה קבוצת גיל שמגיעה מעט מאוד וזה מעסיק אותנו כרכזות התרבות שמחויבות לקהילה כולה. שלוש דוגמאות בולטות הן הפנסיונרים הצעירים, שיש להם הרבה פעילויות משל עצמם, הגילאים שסביב 50 שילדיהם כבר גדלו וקבוצת הצעירים שאחרי צבא או בזמן לימודים.

יום העצמאות

אבל באמת קבוצת הפנסיונרים הצעירים מאוד פעילה
נכון, אבל בסקר שביעות הרצון שנערך השנה דווקא החברים בקבוצת הגיל של 60-80 היו פחות שבעי רצון. בכל מקרה מבחינתנו פעילות שמיועדת לקבוצת גיל אחת אינה משיגה את המטרה הקהילתית של מפגש בין שכבות שונות. ועדיין – מרבית הפנסיונרים הם בכל זאת סבים ויש להם פעילות שבה יכולים להשתתף עם הנכדים. האתגר הגדול הבא הוא דווקא הצעירים.
הצעירים שגרים כאן – וגם אלו שלא – הם קהל יעד שעדיין לא הצלחנו "לפצח" את האופן שבו יכולים הם להשתלב בחיי התרבות. בהשוואה לתקופה שאנחנו גרנו כאן אחרי צבא יש פער גדול. הדס, למשל, הייתה אחראית על חבורת הזמר (ושותפה בהבאתו של גדעון אפרתי) ומור הייתה אחראית אחרי השחרור על חנוכה. היום זה לא כך. הצעירים המשוחררים לאחרונה עדיין לא לקחו על עצמם אירועים כאלה, וגם בצוותים של החגים לא הצלחנו עד היום לשלב אותם.
זו הזדמנות להזמין אותם להצטרף!
גם סגנון הפעילויות של צעירים היום שונה ממה שיתר הקהילה מעדיפה, או שנכון יותר לומר שסגנון הבילוי של צעירים היום "התרחק" מסגנון הבילוי של מבוגרים לעומת מה שהיה בעבר. לדוגמא בשנה שעברה הבאנו את להקת דז'ה-וו בשירי שנות ה-60-80 וקהל מבוגר רקד ונהנה. בסיום המסיבה החל החלק של הצעירים, עלה די.ג'י. והאווירה השתנתה כך שבפועל מרבית אלו שנהנו בחלק הראשון לא נשארו לחלק השני.
בסוכות נקיים כאן אירוע שמבחינתנו יהיה סוג של מבחן של פנייה לקהלים השונים: מופע של להקת "החצר האחורית". זו להקה שגם הבן שלי שעכשיו בש"ש (הדס) אוהב וגם זוגות מבוגרים כמו ליונל וטובה או צפריר ולביאה נהנים מהם. הסתבר לנו שיש בקיבוץ ממש קבוצה של מעריצים שלהם, ואנשים קונים בכלבולית את הדיסק של הלהקה. זוהי שלישייה של מוסיקאים צעירים שמבצעים שירי יענקל'ה רוטבליט (בחלקם יחד איתו על הבמה) החלטנו להשקיע בלהקה חיצונית, מתוך מחשבה שזה יביא קהלים מגוונים.
אגב, קבוצה נוספת שאנחנו חושבים עליה היא ההורים לילדים הצעירים. לאירועים הקיבוציים הם כמובן מגיעים בהמוניהם. אבל כשיש אירוע להורים ללא ילדים, מעט מאוד משתתפים בו. למעשה, לא הצלחנו לפצח את "הנמנום של החיים הכפריים" – כשיש כאן אירוע בערב, יש לו הרבה מאוד יתרונות: לא צריך חניה, לא צריך לנסוע ובד"כ גם לא משלמים עליו. ועדיין – מרבית ההורים נשארים עם הילדים בבית. אולי זו הורות אחרת שמעדיפה לא להשאיר ילדים עם בייביסיטר, אולי איזו עייפות של סוף היום…
לא פיצחנו את זה, אבל יש כאן היצע מאוד גדול בשעות הערב והוא עדיין לא מנוצל מספיק.

מעניין אותי דבר נוסף והוא הקשר שלכן כרכזות תרבות עם מוסדות אחרים כאן בקהילה, למשל צוותי החינוך. האם קיים וכיצד?
קשר עם החינוך – יש בהחלט. למשל עלתה יוזמה משותפת של הקמה או חידוש מרכז (חדר) המוסיקה. מבחינת ההנהלה החינוכית מדובר על חינוך מוסיקלי שכמעט ונעלם כאן ומבחינתנו מדובר על דור צעיר של נגנים וזמרים שלא מופיע. פנינו לאייל, ואפילו כבר סימנו מקום שמבחינה אקוסטית יהיה מתאים לקיום גם של לימודי נגינה וגם של הרכבים וחזרות לאירועים קיבוציים. לדעתנו זה יצטרך להיות מקום שבחלקו ההורים משלמים על שיעורי נגינה, ובחלקו תקציב התרבות מממן את האפשרות למי שמופיע בחגים ובאירועים להתאמן ללא תשלום. זה עדיין לא התקדם, בין השאר כי חסר "משוגע לדבר" ואולי גם עדין לא הצלחנו למצוא את השילוב הנכון בין התשלום הפרטי במקום כזה לבין המימון של הקהילה.
רעיון נוסף שקשור לחינוך הוא מחויבות אישית. ילדים בתיכון נותנים שעות במסגרת תרומה לקהילה, ואנחנו חשבנו שאפשר להציע מסלול של תרומה לתרבות בקיבוץ. את היוזמה הזו אנחנו רוצות להעלות בפני צוות החינוך, אבל בינתיים בגלל העבודה ה"שוטפת", זה עוד לא המריא. לקראת השנה הבאה ננסה לאתר נערים ונערות, שזה יתאים להם, ולהציע לבית הספר.
נושא נוסף שעולה בקשר בינינו לבין החינוך הוא מעורבות הנעורים בחגים. אנחנו מחפשות דרכים לשלב אותם בערבים של הקיבוץ. למשל בערב יום העצמאות האחרון הם הפעילו את ארוחת הערב ("אחמד בפיתה") והיו המלצרים ובסוף קיבלו בתמורה ארוחה. זה לא כל כך פשוט כי הכי קל הוא לתת להם משימות של סידור ופירוק, אבל אז התחושה שלהם פחות טובה. כמובן שהם גם לוקחים לפעמים חלק בתוכן. למשל, בצוות ראש השנה, בליווי של רם עפרון, התגבשה מסורת של סרטון שהנעורים מכינים וזה מקסים.
מה עם השילוב של נקלטים חדשים בחיי התרבות כדרך לשפר את ההיכרות ההדדית?
זה בהחלט דבר חיובי. לדעתנו פנינו כבר כמעט לכל הנקלטים החדשים עם הצעה גם להופיע וגם להיכנס לצוותים. אנחנו נותנים לפחות שנה "להתאקלם" לפני שאנחנו פונות, ושיעור הנענים בקרב הנקלטים דומה לזה של בני המקום. זו הזדמנות לפנות שוב לכולם – אם יש לכם רצון להופיע ולתרום בכל דרך שהיא – אתם מוזמנים לפנות!

הכנת ברכות שנה טובה מבוגרים

ובהקשר הזה של נקלטים וקהילה שמתגוונת וגדלה – מה אתן יכולות לומר על הפתיחות לשינויים של מסורות, לאירועים חדשים?
אנחנו מזהות פתיחות גדולה מאוד לשינויים ומעניין שלא פחות מכך גם חזרה למסורות מהעבר. אנחנו תמיד שמחות שמאתגרים אותנו. למשל טיול המשפחות לדרום שקיימנו זו מסורת שהייתה קיימת והחזרנו אותה. דוגמא למקרה שבו אנחנו זרמנו עם רעיון של חבר לשינוי הוא המיקום שהוצע לפני שנתיים לחג השבועות ב"אמפי" שנוצר מתחת לשכונה החדשה. לאחר מחאות הציבור והלוגיסטיקה המורכבת חזרנו לדשא של בית וינה, אבל אנחנו מאוד שמחנו ועודדנו לנסות משהו חדש. "ניסיון" אחר שכן הצליח הוא פורים ילדים – הייתה תקופה ארוכה שבה היו מעט ילדים בקיבוץ, ואז, פורים ילדים היה מיועד לילדים בכל הגילאים מהפעוטון ועד י"ב. ולמעשה לכיתות א-ט לא הייתה מסיבה. לפני שנה החזרנו את זה כחלק משיתוף הפעולה עם החינוך והיה מוצלח מאוד. הגדולים הפעילו את הקטנים והיה שמח.
שינוי נוסף משמעותי נוגע כמובן ליום הזיכרון – הרעיון לצרף לזיכרון הקהילתי את מי שהצטרף לקהילה. עשינו את זה באמצעות יוזמה של צוות חברים שהוציא את החוברת "אל תרחק" לפני שנתיים וזה היה חשוב מאוד להרבה חברים. השינוי באופי ובהרכב הקהילה דורש גם מאתנו להשתנות ולהתאים את עצמנו, ואנחנו עושות את זה בשמחה.
לסיום יש לנו עוד בקשה – פעם היה נורא ברור שכשנגמר אירוע כל אחד עורם את הכיסאות סביבו, זורק את האשפה ועוזר לחסל. ברגע שכל אחד שם כתף הסידור מסתיים ברגע. משום מה כיום זה פחות קורה. בחגים, אנחנו משבצות אנשים לתורנויות, ולא תמיד נענות בחיוב. נשמח לראות כבר בערב ראש השנה שינוי – תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב, כל אחד יסדר קצת את הסביבה שבה ישב וככה העומס על הצוות והתורנים יפחת מאוד.
ועוד בקשה קחו ביום חמישי-שישי את "הבתוככינו" ותקראו, ניכר שהרבה תושבים (בעיקר צעירים/חדשים) לא קוראים ולכן מפספסים אירועים. אנחנו מאוד ממליצות לקחת ולהתעדכן ולהעתיק ליומן.

טיול קהילתי לדרום

נשמע שאתן עמוסות עד מעל לראש. ובכל זאת – מהם החלומות להמשך? אילו דברים לטפח?
הדס: החלום שלי זה להקים מרכז לאמנויות הבמה בקיבוץ. שיהיה שם גם חוג לתיאטרון, לכל הגילאים גם למבוגרים, שתהיה חבורת זמר או מקהלה של ילדים ושל מבוגרים, שיהיו הרכבים של נגנים. מאד אשמח לראות מרכז כזה שוקק. היות ורוב התרבות שאנו יוצרים בקיבוץ היא מקומית, יהיה לזה גם יתרון בגיוס מופיעים בחגים.
מור: למרות שיש קשים וחלומות שבינתיים לא יתגשמו, בסך הכל אנחנו מרגישות תרבות איכותית, מגוונת ומושקעת, וכל זה בזכות אותם אנשים נהדרים ואכפתיים שלמרות היום-יום הלחוץ מצליחים לפנות זמן יקר, ומתנדבים ועושים את החגים באהבה ומכל הלב ועל כך תודה!
וגם לכן – רכזות התרבות שלנו – תודה על הפעילות האינטנסיבית ובעיקר על הפתיחות ליוזמות חדשות ולרעיונות שמגיעים מהציבור הרחב. שנה טובה!