אני מספר על הפגישה שהתרחשה ביום חמישי האחרון במועדון. בשמונה וחצי היינו, יעל ואני, בחצי הדרך שבין הבית שלנו בנעורים (המחודשים) למועדון, קצת אחרי דני הרמן, קצת לפני דוד קראוס, האצתי ביעל, אמרתי לה שאנחנו מאחרים היא אמרה שזה לא נורא. כשהגענו למועדון מצאתי אותו מלא מפה לפה, התמקמתי על כיסא גבוה מאחורה, צמוד לדלפק ויעל התיישבה על כיסא נמוך שנשאר פנוי בשורה הראשונה ליד אריק דורית ותמר. ראיתי שאבא שלי נמצא גם, באחת השורות האחרונות ליד הכניסה למטבחון. מאחורי המיקרופון ישבו, איל, צפריר ויועץ משפטי נוסף שאינני זוכר את שמו. מונטי, שישב מאחורה, ביקש לדבר יותר חזק, איל אמר שבשביל זה הכינו מיקרופון, אנשים אחרים אמרו לו להתקרב. איל הציג את המשתתפים וצפריר הציג בצורה עניינית למדי את הסוגיה שעל הפרק, תוך התייחסות לחוקי התור, בהמשך הציג איל את שמות האנשים שנפטרו אשר להם היו שייכים הבתים. "זה נמצא ברכבות", העיר מישהו, "זה נמצא לידי" אמרה תמר, הבית הזה הוא קצת מעל שמעון הישראלי. כך לאט לאט הלכה ונוצרה מפה של המיקום המדויק של כל בית ובית. מפה גיאוגרפית, מפה טופוגרפית, מפה גאולוגית.
בשלב מסוים, די מוקדם קמה מרים ואמרה שהיא עדיין חיה, והזכירה שיחה מסוימת שקיימו איתה ועם עוד ותיקות מתוכה היא הבינה "שיש לכן את הבית", היא הייתה נראית נרגשת למדי, אולי אפילו נסערת. יוסי ביקש לדעת סדר גודל של מחיר, ויוסי האחר, דיבר בהמשך ואמר שיש לקחת בחשבון שהבתים הללו בסופו של דבר יעלו יותר מבתים בשכונה. צפריר הבהיר שכרגע לא ניתן לראות אופק לשכונה שלישית, היה שקט מאוד כשהוא אמר את הדברים הללו. לפני שאיל הקריא את שמות ה"בתים", מוטי הציע שמכיוון שכולם בלחץ, אולי כדאי לקחת דף ועט ולרשום. איל הקריא את הרשימה פעם נוספת, ליתר ביטחון. אביגיל שאלה כמה זמן ניתן לחכות מסוף הבניה לפני שנכנסים לאייש את הבית במקרה והילדים עדיין בצבא או בלימודים. שלמה, שאולי יש לו צורך לדעת שכל החוקים מתקיימים ונאכפים ככתובם ולשונם, שאל בהמשך לכך, מה אם יש לי ילד סטודנט בבאר שבע שלומד שבע שנים, האם גם אז ניתן לחכות? איל השיב כי במקרה מסוג זה טרם נתקלנו אך ודאי ניתן למצוא פתרון. צפריר, שאולי יש לו צורך לקבל הכרה בכך שהתהליכים שהוא מוביל הנם שקופים וצודקים, ענה שהוא אינו מבין האם זהו הומור או חוצפה וחידד את החוק במקרה שכזה. לאה, שאולי צריכה לדעת שגם לה ולבניה יש מקום, שאלה אם ניתן לוותר על מקום ברשימה ולמכור אותו למישהו. נאמר לה שלא ניתן. חגי שאל על מימון, מוטי, שאולי יש לו צורך באווירה קהילתית נינוחה ומגובשת תהה על המינוח "מכרז", מדוע לא ניתן פשוט לכנות זאת "תור".
אני הבטחתי לעצמי "לא לתת לזה להשפיע עליי", ולא עלה בידי. בהדרגה התחלתי לחוש רגשות שונים של חשש, מתח, כעס, תקווה, יאוש, הרבה תסכול, הקלה, סלט שלם של רגשות, חלקם מאוד לא נעימים. חזרתי הביתה, ורק ליתר בטחון, כדי לגלות שהרשימה לא שכתבה את עצמה בזמן הפגישה במועדון, הצצתי ברשימה וראיתי שאנחנו במקום 6, הקלה. ובכל זאת, אולי לא יישאר לי, אולי לא אוכל לבחור, לא אוכל לשפץ, לא אוכל לקבל, מישהו אחר יזכה לבחור לפני, יותר טוב, יותר גדול…רכבת של מחשבות, וכעס גדול על עצמי שאני נותן לעצמי ליפול קורבן למחשבות המטופשות שלי.
ובכל זאת, רגשות של כעס, תסכול, עצב, אכזבה הם בדרך כלל ביטוי של צורך שנותר ללא מענה, צורך מתוסכל. הצורך המובן מאיליו כאן הוא הצורך בביטחון, הצורך לדעת שיש לך מקום. ותחושות קשות עולות כאשר אתה חש שאין לך מקום, שישנו איום על תחושת הביטחון שלך. אבל קיימים גם צרכים מעט סמויים יותר, פחות קונקרטים, שגם הם בתורם תובעים הכרה. כמו הצורך להרגיש שרואים אותך, שמתחשבים בך, שלוקחים אותך בחשבון, שחושבים עליך, שמקשיבים לרגשותיך ולמצוקותיך. היה ניכר שאצל חלק מהאנשים שנכחו בפגישה, חיו בעוצמה צרכים מסוגים שונים, כאשר הם מוצאים מענה, ישנה תחושה של הקלה ותקווה, כאשר לא, עולה תחושה של תסכול וכעס. לכאורה הרבה מהרגשות וכך גם הצרכים נחווים ומופנים כלפי ה"קיבוץ" ובאופן הזה מגלם אולי ה"קיבוץ" אח שלא התחשב, אמא שלא הגנה מספיק, שהפלתה, אבא שלא הרוויח מספיק כדי לאפשר היתכנות כלכלית, אחות שהייתה בשלה יותר בזמנו ועוד.
על כן, נראה שלא ניתן לדבר על דיבור "ניטראלי", "דיווח אובייקטיבי", "מסירת מידע", שכן בתוך העובדות, הניטראליות והאובייקטיביות, אנחנו מגלים למעשה, האם בכלל ובאיזה אופן צרכינו עומדים לקבל מענה.
אז אם לא ניתן לדבר באופן ניטראלי באיזה אופן אפשרי בכל זאת לדבר?