"אח יקר" מחזה מאת גדי ענבר, בבימויו של עודד קוטלר בתיאטרון הקאמרי.
חלקנו מכירים את עבודותיו מלאות הצבע, התנועה המוסיקה והאור של גדי.
המחזה "אח יקר" המוצג בקאמרי מביא רובד נוסף בהתמודדות של גדי, שאיבד את אחיו יאיר במלחמת יום הכיפורים ומאז לא מוצא מנוח לנפשו.
עלילת המחזה עוקבת אחרי משפחה שכולה ערב יום השנה הראשון למותו של הבן. אחיו, החי בחו"ל, מפתיע את המשפחה בבואו ליום הזה. מכאן ואילך נכנסת המשפחה לתהליך דינאמי העוסק בשאלות שמעלה הבן החוזר. השאלות הללו הן השאלות שמעסיקות היום את החברה הישראלית עקב המלחמות המתמשכות ואובדן הבנים (ראה "שיח לוחמים, הסלילים הגנוזים"). שאלות שלא היו לגיטימיות לפני כמה עשורים כמו: יחסי משפחה עם הרשויות: צבא ומדינה, מה מותר לה לדעת ומה לא, ואיך נכון וראוי שתתמודד עם אובדנה. המתח המשפחתי המתעורר בעקבות הדיאלוג האמיץ שמנהל הבן השב, נוגע בנו ברגישות ועדינות ומהפך את הבטן של הצופים. לא אעשה ספוילר ואספר את המשך העלילה, אך איתי נשאר המחזה ימים רבים אחרי שצפיתי בו.

לעיתים אנשים מבינים מי היו הוריהם ויקיריהם רק אחרי מותם. כי בעודם בחיים יש הרבה מתחים ואי הבנות הצובעים את התמונה בה הם מתבוננים. התמונה האחרת מתגלה לא פעם רק אחרי מותם. אני מניחה שזה מה שקרה לגדי במשך שנים במהלך כתיבת המחזה והפך אותו למעמיק ונקי מזיופים. פה ושם מוכמנים במחזה פרטים ביוגרפים של גדי שאנחנו, חבריו ואוהביו, שמחים לגלות אותם.

השחקנים: רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, גדי יגיל וקבוצה מובחרת של צעירי הקאמרי בבימויו של עודד קוטלר מביאים באמינות את החומר הטעון הזה.

לגדי – יישר כוח, והמשך כתיבת מחזות איכותיים.
לכולנו – רוצו לראות.