תערוכה בבית הקפה של עזרי, 2014, פטר לנג, צייר רן דיוויס

עם פטר לנג

אני פוגשת את פטר בביתו בבוקר של אמצע השבוע.
את פני מקבלת גינה פורחת ומטופחת במיוחד. כשאני מתייחסת לגינה הוא מעתיר מחמאות על תמר ואומר "זה ממש לא אני."
אני אומרת לפטר שמעניין אותי מה אנשים חושבים ומרגישים לגבי רוח המקום שלנו, והחלטתי להתחיל מהמבוגרים.
"אני החבר הכי זקן כאן. הנשים זה כבר ליגה אחרת… "
"זקן השבט" אני אומרת, ופטר מהנהן בהסכמה.
"רוח המקום, את שואלת, זה כבר איננו. פעם זה היה קיבוץ שהזדהיתי איתו. הייתי שותף ופעיל בכל התפקידים האפשריים. מסדרן עבודה ועד מרכז עבודה, מרכז קניות, גזבר ואחר כך ברפת.
הרוח היתה הקולקטיב. להיות ביחד. ברור לגמרי. וזה לגמרי איננו היום. זה נגמר.
זה התחיל מזה שהייתי בתנועת נוער, בבי"ס, וגם בטרזין, היינו קבוצות קומונה שהתחלקו בכל שווה בשווה. גם כאן בגבעת חיים זו היתה הרוח וזה היה הנוהל, חוץ ממקרים חריגים."
"אז מה המשמעות של החיים כאן היום?"
"אני חי כאן בגלל הגיל, בגלל המשפחה, הבנים, ובגלל ההרגל.
רוח הזמן השתנתה… זה כבר לא קיבוץ. בית הקפה של עזרי, שאני הולך אליו כל יום, זה נותן לי תחושת בית. שיש לי לאן ללכת ואני לא לגמרי לבד. כל בוקר אני שותה שם בקבוק בירה. זו ארוחת הבוקר שלי. ואחר כך עוד בקבוק במשך היום, לאט-לאט. אני לא אוכל הרבה. מאבא שלי למדתי שצריך לאכול כדי לחיות ולא לחיות כדי לאכול."
"אני לא מתחבר לאנשים מבוגרים" פטר אומר "לי יש רק חברים צעירים. אני מתחבר אליהם בגלל הספורט. זה נושא משותף. ואז לא מדברים על בריאות ועל מה שיהיה… אני לא אוהב אנשים שמצטערים על עצמם, ואת זה מבוגרים עושים הרבה מאוד."

עם חיימקה ורדי
"יש כאן מקום לכל" אני אומרת בשיחה עם אבא שלי, והוא שואל אם להתייחס לדברים הטובים או הרעים…
"גבעת חיים זה מקום שנעים לגור בו. שיש בו שמירה על אסתטיקה, על ניקיון. הייתי רוצה שנשמור על סגנון בנייה כפרי עם קווי עיצוב מקומיים. מבנים חד-קומתיים, או לפחות עד גובה מסוים, עם גגות רעפים. ושאחזקת סביבת הבתים, גם אלו שבשכירות, תהיה נקייה ומטופחת. אני ממש מציע שזה יהיה בהסכם השכירות – כבוד למסורת הטיפוח המקומית. בנוסף, מתן חשיבות ויחס למבנים הפיזיים של העבר. שיפוץ מבנים ישנים כמו בית וינה, מחסן המשק, מכבסה."
בהמשך השיחה, אבא אומר שתמיד היתה כאן תרבות חיים מגוונת לכל הגילאים. פעילות ספורט, חגים וחוגים, ועל זה צריך לשמור. עם דגש על הזדמנויות למפגש רב גילאי.
"יש דברים שממש מפריעים לי" הוא לא מתאפק. "למשל, שהנהלת הקיבוץ ומרכזי הענפים כבר כמעט לא כוללים חברי קיבוץ. שבשכונות החדשות אין לילדים מגרש משחקים משותף. פעם כל הילדים היו משחקים על אותו הדשא. (ויחד, אנחנו כואבים שגם הדשא הופרט…) ובנוסף, שגן דולב המשופץ לא צבוע במגוון צבעים שמתאימים לילדים. צריך להתאים את חזות המבנה למטרה אליה הוא מיועד."
"לסיום" הוא אומר "הדבר הכי חשוב שקרה לנו הוא הצטרפות הבנים החוזרים. כשאני מסתובב בקיבוץ כמות הילדים שאני רואה בכל מקום זה דבר שמשמח ומרחיב לי את הלב."