אם אפשרי היה טיפה לבכות אז היינו… אבל עדיף לצחוק.

גבינה לבנה, פחית זיתים, קלקר, עיתון, ספל, קרטון, בקבוק זכוכית ובקבוק פלסטיק גדול
נפגשים בפח ההטמנה הירוק.
יושבת הראש, הגבינה: "אתם השתגעתם? מה כולכם עושים כאן?".
הספל כנעלב: "נעלבתי מאד. אדון ברדקורצקי קנה אותי אתמול והיום זרק אותי הנה".
פחית הזיתים: "למה מה? דווקא כאן חם לי יותר וגשם לא מגיע".
הקלקר חיוור כסיד: "גברת הבית שלי עיוורת צבעים וחושבת שכתום זה ירוק. נמאס לי מצבע ההתנתקות הכתום הזה, ובכלל, שם אני יודע שיגלגלו אותי במסועים ולא תהיה לי מנוחה כלל. שמעתי שפה אני אקבל וילה בתוך האדמה ויהיה לי שקט חם ויבש".
העיתון בידענות: "ביבי אמר שעיתונים זה לא חשוב אז באתי אליכם לשמוע מה דעתכם על כך. שמעתם על התעללות בעיתונים? איך מקפלים, גורסים ומטביעים אותנו? המילים שלנו נעלמות ויוצקים אותנו לנייר חדש? לא בא לי!
בקבוק הפלסטיק הגדול: "שמעתי שאתם מאד צמאים… אז באתי ולא אזוז מכאן."
הקרטון ביובש: "באים שני הזקנים האלה עם הטרקטור והעגלה שלהם ולא רק שעושים רעש אלא עושים לי התעמלות וקפיצות באוויר ושמים עלי המון אחרים שאינם חבריי. אין לי כוח לזה, וכאן הנה אני מכיר אתכם וזה יופי… לא אכפת לי מה יגידו… שטעיתי במקום? נכון! אבל בעל הבית שלי אשם לא אני".
בקבוק הזכוכית השבור בשמחה: "אהלן חברה! תכירו חברים שלי – אחד עם יין טוב, השני עם שמן, השלישי עם מיץ נפלא והרביעי עם מעט וודקה, ואנחנו נעשה לכם ארוחה שישה כוכבים עם גברת עגבניה, אדון מלפפון, אדון לחם וחבר פלפל, רק אל תשתכרו לי מהוודקה".
היו"ר, גברת גבינה: "אנחנו, כל המושלכים, הנעזבים, והמנוצלים מכריזים בזאת כי כאן ייסדנו את מדינת "אנטי-מיחזור" שתהיה מבוססת על סובלנות (בקבוק?! אל תדקור את אדון קרטון בבקשה) ומטרתנו היא מנוחה נכונה בבית טוב בעמקי הקרקע הציונית שאויבינו בני האנוש, מקדשים אותה לטבע, חקלאות, תעשייה ובניה ולא נותנים לנו מקום בה. אפליה זו תיפסק כאן ועכשיו. נאמר לבני האנוש כי נחזיר לאדמה את מה שהם הוציאו ושדדו ממנה."
כולם ביחד: "כיפאאאק! היי…כיפאק היי."