אישה כחולה. פשוטה, שעלתה מריגה ומשפחתה נעלמה כמעט לגמרי בשואה.

שמצאה לה את החלוץ המופנם, השתקן אתו החליטה לבנות את ביתה. שבמהרה הפכה לאם, וקישטה את ביתה ללא הרף, במפות, פרחים וכלי-כסף קטנים.
היא בישלה במטבח הילדים את הקציצות הכי טובות שיש, וגזר מבושל וכוסמת.
הסבתא שרבה עם כולם ושמרה טינה וכעסה, ובעיקר החמיצה לאיטה משנים מרוכזות של אכזבה, מבלי להכיר בה בכלל.
הסבתא שהמשיכה וחיפשה את עצמה ולא ויתרה. בשמלות מצויצות, שרשראות-חרוזים ועגילי זכוכית "עתיקים".
היא הייתה פסלת וציירת לעת זקנה, וקישטה את קירות הבית בציורים נאיביים, נטולי יומרה שאף אחד לא ראה: "ראיתם את הציור החדש שעשיתי בחוג? יפה? מוצא-חן שרונקי? אולי את רוצה אלייך?".
ובפסלי חמר מזרי אימה, שסבבו את הבית ושמרו על הגינה.

דב ודבורה רשבם

היא קיוותה ורצתה, ולא איבדה תקווה. ספגה את כעסו השקט של סבא שלי, הדב הקטן השתקן.
סבתא שתמיד אהבה אותנו בכל ליבה, והתקינה את ארוחות הארבע הכי מתוקות, הכי רכות, ייחודיות רק לה. שחיכתה כל-כך לריגוש הבא, עד שאפילו "אלמנה" הפך לשיא שיש להמתין לו בציפייה דרוכה.
וכשסוף סוף קיבלה לידיה את מפתחות הבית, את הקלנועית הזוגית, לגמרי שלה, היא דעכה לה לאיטה, עד שהאפירה והלכה לה לדרכה.
סבתא שלי. כמה אהבתי אותה.

אישה כחולה, שרון רשב"ם פרופ, אוצרת טל קובו, בית יד לבנים רחובות, עד 23.1.2015