את עלית גורן כץ פגשתי באזור בתי החינוך של גבעת חיים מאוחר. (ליד האורווה, בכביש העוקף המערבי). האזור עבר לאחרונה מתיחת פנים הכוללת שיפוץ ושדרוג המבנים הישנים, שיפוץ המשמר את הקו הקיבוצי הקיים והאסתטיקה הפגיעה והצנועה שמאפיינת את האזור. עלית הצביעה לי בגאווה על כל מבנה ומבנה עד שהגענו למבנה המרכז למוסיקה הוותיק. שם המתין לנו יאיר גורן, אחיה של עלית, שהוא הסמכות המוסיקאלית – מלחין, מפיק וזמר אופרה בעצמו. מאוחר יותר הצטרפו לשיחה גם עמית ארבל, רכז התרבות של המאוחד ומיכל עוזרד לוז שהוגדרה בפי כולם כרוח החיה מאחורי החייאת המרכז והאזור כולו. בשיחה השתתף גם אהוד, עורך עלון עין החורש.

על התהליך שעברו ועל מה שעמד מאחוריו עלית התחילה לספר:
"כבר שנתיים אנחנו עובדים ומגבשים את הקונספט. עד עכשיו שימש המרכז לשיעורים פרטיים ליחידים. השינוי בא בהשראת אחד ממוריו של יאיר (מיכאל וולפה, שהקים את המרכז למוזיקה בשדה בוקר) אשר דיבר על מקהלות וחשיבותה של השירה במקהלה, תופעה קיבוצית במשך שנים, בבחינת "אין קהילה ללא מקהלה". עם ההפרטה הוחלפה השירה המקהלתית ב"שיעורים פרטיים" ומוזיקה למצטיינים. היום בהרבה מקומות יש חזרה למוסיקה המשותפת של מקהלות וחבורות זמר, דווקא בקיבוץ, היכן שזה התחיל, עדיין נשארים בתפיסה של מוזיקה למצטיינים בלבד. רצינו לשנות את זה, ויש לנו במרכז 2 מקהלות ילדים (א'-ג') ומתחילה עכשיו מקהלת בוגרים.
למה מקהלות הם משמעותיות ? הן לא מושג ארכאי? מקהלה לא חייבת להיות "הגבעטרון" או קוראלים של באך , יש במרכז מישהי שעושה מקהלת גוספל. מקהלה היא מושג פתוח. שרים ועושים ביחד עם מקום לדינמיקה משותפת, להקשבה לאחר ולהשתלבות תוך כדי מציאת הקול הייחודי. לדעת להתחבר לאחרים, זהו כלי חברתי משמעותי, מעבר למוסיקה. יאיר – דווקא היום, כשרוב המוזיקה מכוונת למכנה משותף נמוך, זאת ההזדמנות לתת לילדים משהו עם תוכן, צורה ומבנה. כשהבסיס קיים, ניתן לצאת לכיוונים שונים. לימוד כלים כמו גיטרה ופסנתר מצריך התמדה, שקשה לילדים צעירים. שירה ביחד – קלה ומושכת הרבה יותר, וכך ניתן לרכוש את הבסיס המוסיקלי, ואז לכוון את הילדים לכיוונים שמתאימים להם יותר מבחינת הביטוי האישי.
עלית – לא מדובר רק במקהלות, הרעיון הוא לימוד בקבוצות קטנות, חברים רוצים ללמוד גיטרה – הם יכולים לבוא לשיעור יחד. השיעורים גם יהיו מוזלים יותר, והלימוד הוא אחר, מפרה יותר. כמו שבספרד לומדים גיטרה, באים, יושבים ביחד ומנגנים, ולומדים אחד מהשני.
יאיר – לימוד מוסיקה בעולם המערבי מתאפיין באחד על אחד. לילדים, בייחוד קטנים, מאוד קשה עם זה. זאת חוויה מאוד בודדת. השלב של אחד לאחד הוא מאוד קשה, ואנחנו באים בגישה אחרת.
עמית : העבודה במקהלה נותנת את חווית הבמה, העמידה מול קהל, וזה חשוב, בעיקר לקהילה שיש לה חיים תרבותיים שמצריכים הופעה על הבמה. הרבה מהמוטיבציה שלנו באה מהמקום הזה, מהצורך הזה.
עלית : הבוגרים של המרכז הם התשתית של העשייה התרבותית העכשווית בקיבוץ. אם אין מרחב של עשייה מוסיקאלית, מרגישים את הדלות בתרבות.
עמית : עד לפני 20 שנה הייתה תשתית אדירה של עשיית תרבות שנעלמה עם ההפרטה. כשבאנו לחדש, מצאנו חוסר ודלות שנבעה מהעדר תשתיות. פעם היו המרכז למוסיקה, בית שרת ועוד.
זה משותף לקיבוצים, העדר התשתיות? אמרת בית שרת ואני חשבתי בית וינה.
עמית – הבנו שאם אנו לא בונים תשתיות, עוד עשר, חמש עשרה שנה אין מוסיקה בתרבות של גבעת חיים. הרעיון הוא ליצור מרכז מוסיקה אזורי. אני רואה את החיבור בין האיחור והמאוחד. המוסיקה יכולה לחבר בין קהילות. אני קורא לזה "מרכז המוסיקה – גבעת חיים". ולא איחור או מאוחד.
עלית – גם מבוגרים יכולים ללמוד מוסיקה, וגם מבוגרים שכבר מנגנים יכולים לבוא ואנו יכולים לצוות אותם לאחרים, לנגינה בצוותא. רעיון הוא לבנות מרכז שייצור קהילה, קהילת מוסיקאים.
עמית – המורים גם שותפים לעשייה הקהילתית, משתתפים בחגים, מכירים את הילדים, מנגנים איתם. מורה לא רק מלמד פרונטאלית, אלא אחת לחודש מקבץ את התלמידים ומביא להם משהו מעצמו, מוסיקה שהוא אוהב או כל תוכן אחר שיעשיר אותם.
כיצד נוצר השינוי הזה שאתם רוצים לעשות במרכז ? מתוך משבר, נכון?
עמית – קשה להחזיק מרכז שהוא לא גרעוני. המקום נשחק וכבר לא רצו להשקיע בו עד נקודה שגבעת חיים אמרו שהם סוגרים. ניסיון הסגירה הראשון היה לפני 7 שנים, כשמיקי גורן עזב, ואז הביאו את ז'נה והמקום המשיך, אבל עם מנהלת חיצונית ועם פחות חיבור לקיבוץ. לפני שנה, רצו שוב לסגור ולעשות במבנה שימוש אחר, להפוך אותו למרכזון נעורים.
כשאייל ניסן התמנה למנהל קהילה ואמר שאין עוד הצדקה להמשיך ולהחזיק את המרכז כאשר רק עשרה אחוז מהתלמידים הם מגבעת חיים, ואנחנו בעצם מחזיקה את המרכז בעבור ילדי המועצה. החל דיון בשאלת קיום המרכז. בדיון הציבורי שהתפתח הבאנו אנשים שידענו שהמרכז יקר לליבם ומכל עבר עלו הקולות שאסור לסגור את המרכז. אחרי שהוחלט שהמרכז נשאר ועלתה השאלה לאן מעבירים את הנעורים, עלה הרעיון של פיתוח האזור והפיכתו למתחם קהילתי – מתחם חינוך תרבות וספורט, שהם הלב והעתיד של הקהילה. מתוכננים 3 מרכזים – מרכז המוסיקה, מרכז יצירה ומרכז ספורט ותנועה – מרכזים שישמשו את הקהילה וגם ישרתו אנשים מבחוץ.
מדובר במהלך אמיץ מאוד של הקיבוץ, שהאמין בנו, הצעירים, ובמחויבות שלנו, למרות שאנחנו לא חברים. ראוי לציין את אייל ניסן שהיה שותף שלנו לאורך כל הדרך ונדלק על הרעיון. בשנתיים האחרונות אנחנו שותפים בעשייה התרבותית וזה ניכר בשטח.
באמת יש הרגשה של התעוררות תרבותית בקיבוץ, בפאב, בפסטיבל שהיה.
עלית – נכון, מעניין שדווקא על רקע הרגשת ה"תקיעות" בענייני הקליטה, יש התעוררות מבחינה תרבותית, וזה פותח שאלות על חברה, כי אני מאמינה שתרבות היא גם עניין כלכלי היא יוצרת קהילה חזקה, גם כלכלית.
זה מעניין מול התפיסה הקיימת, באיחוד כמובן, שהמפתח להתפתחות של היישוב היא בתהליכים כלכליים, שיוך ובנייה, ואתם מציגים משהו אחר ?
עלית – אני חושבת שמעבר למאבק על אדמות וקניין, צריך לחשוב מה יש לקיבוץ להציע בתור חברה? שיש אפשרות לתת, גם פנימה אבל גם החוצה. המרכז הזה יכול לתת. לבעלי צרכים מיוחדים, לאוכלוסיות מוחלשות בחדרה, באולגה. זה עוגן שהיום חוזרים אליו שוב, שיש לנו בתור חברה מה להציע.
אבל אתם לא חברים ? למה להשקיע במקום שלא בטוח שתוכלי להישאר בו ?
מיכל – אולי בשבילנו זה השיוך שמתאפשר ומתאים לנו. שיוך חברתי תרבותי. זה נובע מהחוויה שלי כאימא, הרצון לתת לילדי את הדברים שאנו קיבלנו כילדים, את החוויה החינוכית – תרבותית.
עמית – אנו בעצם הדור הראשון שילדיו לא מקבלים את מה שאנחנו קיבלנו. ההורים שלנו העניקו לנו מה שהם קיבלו כילדים, הייתה המשכיות ואצלנו היא נפסקה.
מיכל – דור ההפרטה, בני העשרים פלוס, ההתנדבות והעשייה התרבותית לא קיימים בשבילם. אנחנו רוצים להחזיר זאת לילדינו כמשהו טבעי, ללא סימני שאלה. שהשאלה "מה אני מקבל עבור זה" לא תהיה רלוונטית.
עלית – זה שדרוג של מה שהיה לנו כילדים. אז היינו מגויסים, לא יכולנו לבחור. אנחנו מציעים לילדים בחירה על פי מה שהם אוהבים.
מיכל – יש אימא שאמרה לי שכילדה היא הרגישה שהיא חייבת לעלות על במה, והיא שנאה את זה. היום, היא מגיעה עם הילדים מתוך בחירה וזאת חוויה מתקנת מבחינתה.
אהוד – איך מגייסים את החברים המבוגרים להשקעה בתרבות, על חשבון משאבים אחרים שחשובים להם ?
מיכל – יש דגש על יצירה רב גילאית. הסבים תמיד נרתמים, זה מעלה זיכרונות של מה שהיה. יש את אילו שתמיד התעניינו ורק חיכו להזדמנות. זה מצריך ליקוט. העניין הוא למצוא את הנישה של כל אחד, את המשבצת שלו.
עמית – גבעת חיים מאוחד שונה בהסתכלות החברתית רוחנית שלה. לא מקרה שיש תמיד בעיות עם הדברים החומריים, ואילו התרבות והרוח פורחים. יש עשייה תרבותית ויש תנועה. ברגע שיש תנועה יותר קל. אולי בגלל שלא מצליחים לקלוט אותנו, אז נותנים לנו יותר לעשות בתחום התרבות והחברה.
עלית – לפעמים דווקא מתוך ההתפוררות החברתית יכולים לצאת כוחות שיפרצו וינהיגו כיוונים חדשים, הרבה יותר ממקום שהוא לכאורה מאורגן ומסודר חברתית ותרבותית.
עמית – יש הוכחות. אחרי שנתיים של פעילות תרבותית, חג אחרי חג, מאמינים לנו ונותנים לנו את המנדט לעשות. יש הרגשה שהממסר הוא אתך. מהבחינה הזאת, אייל היה מנהל הקהילה הנכון מבחינתנו.
מיכל – היה לילה שלא ישנתי כי מישהי אמרה לי ש"לקחתי לה את הפנסיה". גם אם זה לא נכון עובדתית, זאת הראייה שלה. אבל בסופו של דבר, יש צוות חזק מאוד שכולו דוחף את המתחם. ועשינו עבודה של תכנון ושל בניית חזון. עשינו מפה שעליה ציירנו והדבקנו מדבקות של כל הדברים שרצינו לעשות.
עלית – כל האזור כאן היה מחסנים, ומצאנו שיר יפני שאומר : "המחסן נשרף, המחסן נשרף, עכשיו ניתן להביט באור הלבנה".
נפטרנו מהמחסנים ועכשיו אנחנו יכולים להינות מאור הירח.