בגלריה שלנו, בתערוכה של נגה זמיר – בן אור
מתחוללת חוויה מיוחדת, (כמעט סערה…)
האולם מלא מפה לפה וצפוף נורא
ושתי חברות של נגה שרות מילים שכתובות בציורים
תחושה של יחד. געגועים…

ואחרי ההופעה – במעגל של אנשים לא מוכרים
מתכנסים לומר "מה נשמע" על התערוכה.
בחור אחד אומר- "הכל בתוכנו. היום נגעו לי בנשמה, בטבע, בסביבה".
"להיות שוב בעיניים של ילדה" – אחת אמרה
ובקול רועד – "זה רק מתחיל עכשיו המחשבות ומה שאני מרגישה".
"זכרונות מבית סבתא", עוד אחד אמר
וכשהמעגל הסתיים הוא לא נגמר…
ונגה אומרת, בצניעות כמובן, שהיא מציירת על צילומים
ולפני, או אחר כך, בגואש וגירי פנדה וטושים לפעמים
ועוד אישה אמרה "זה כמו חיבוק של רחם, קולות של הילד הפנימי
ושזה מדויק כשבאמת נוגעים"
ואני חושבת האם יש תחרות כשמסתכלים על העבודות
בין הציור והמילים
ומי תופש יותר מקום, והאם בכלל זה חשוב
או שבכלל הם משלימים, כמו בריבים…
והילדים בציורים נראים לי גם עצובים וגם שמחים
ומישהי אמרה שזה ממש טיול כזה בתוך הספר, ממש בין הדפים
ונגה של בדידות ירדה פתאום על העולם
ורגישות, והרבה התבוננות שבאה מבפנים.
ולאה, ומאיר, וחיים, ופוני שתופשת עם אמא שיחה
ואני מקנאה בפוני נורא.

המוסיקה רוקמת את הכל בחוטים עדינים
ילד נרדם על כתף
ויש מן חיבור באוויר בין גדולים לקטנים.
פתאום בחוץ מתרחשת פעילות לילדים
שי של נגה מפרק את מערכת ההגברה
ואישה מחלקת את הדפים המקסימים שנגה כתבה.
ואולי, כך אני מרגישה, אפשר כבר ללכת לבד בשדה
עוד יבואו ימים…
כי יש לי קרוב את עצמי לפעמים…

אז נגה באמת תודה לך המון
על חוויה אנושית, אמנותית, ואסתטית כל כך עמוקה
מחכים בקוצר רוח לדיסק ולספר
והכי הכי לתערוכה הבאה.
וכמו שאת אומרת,
בבקשה – "אם אתם רבים עם בן משפחה או חבר
שזו לא תהיה סיבה להפסיק לדבר".