במשפחה אחת היה ילד חמוד. אבל הוא היה מקלל, צועק ומעליב את כל חבריו ובני משפחתו.

בניסיון לרסנו, נתן לו אביו עונש חינוכי: "כל פעם שתקלל או תפגע במישהו תצטרך לתקוע מסמר בגדר העץ שסביב החצר".

וכך היה. הילד המשיך לקלל ולצעוק אבל נזכר בעונש והבין שלתקוע מסמר בגדר זו עבודה לא קלה, ולאט לאט שינה ממנהגו.

אמר האב: כל יום שבו לא קיללת, לא צעקת ולא פגעת באף אחד, תוכל לשלוף מסמר אחד מהגדר.

לאחר מספר חודשים הגדר שוב הייתה חלקה וללא מסמרים.

לקח האב את בנו ואמר לו "הסתכל על הגדר, מה אתה רואה?"

"אני רואה גדר עם חורים רבים" ענה הבן.

"נכון, אלו מספר החורים שהשארת בלב האנשים בהם פגעת והעלבת. את המסמרים הוצאת אבל החור נשאר, וכנראה יישאר לעוד זמן רב."

סיפור קטן זה, עוד משהו ששייך, וגם לא שייך למלחמה הזו, וגם לקיבוץ הקטן שלנו.

רבות נכתב ונאמר על ההתלהמות: האלימות המילולית, הגולשת לאלימות פיזית – ברשתות החברתיות, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת האחרים.

כשמביטים מהחלון אל הנוף הפסטורלי שלנו נדמה שאנו חיים בכעין בועה .שאצלנו זה לא ככה. ואז… פותחים את העלון ומקבלים בפנים את כל ההשמצות והשקרים של גידי שקדי, היישר לפנים.

הזדהיתי מאוד עם המכתב שכתבו ילדיו של שמוליק לשם! מצדיעה להם על האומץ והיושרה והכנות, ושמחתי עם מכתב הגינוי הגורף של בלה שנהר וגילה גריסרו. הצטערתי שהשם שלי לא היה חתום שם.

כעסתי על כך שהעלון נותן מקום למאמר מתלהם ומשמיץ כמו זה.

הרבה יותר קל לכתוב מאשר לעשות! נושאי התפקידים בקיבוץ עושים ועובדים ולוקחים אחריות על תחומים רבים. לפעמים טועים. אבל אין שום הצדקה לסגנון האלים!

כן, בדמוקרטיה מותר להגיד כל דבר אבל יש חשיבות גם ל"איך" נאמרים הדברים.

לטעמי אסור לנו להסכים לכך שהאלימות המילולית תחדור לתוך מערכת היחסים כאן.

הרי כולנו "רקמה אנושית אחת".

לילדים בגן יש דקלום, כתגובה למילים קשות וקללות הם צועקים: "והכל חוזר אלייך והקקי על ידייך". כן הכל חוזר. העולם הרי עגול. בל נשכח למילים יש כוח לבנות ולהרוס. גדרות ללא חורים בוודאי עדיפות.