דברים שריגשו אותי במהלך המלחמה:

המייל הראשון הגיע מכריסטינה קוהל, ידידה וקולגה שהכרתי בסמינר משותף למורים ישראלים וגרמנים בנושא "מורים נגד גזענות" – זה היה ביום הראשון של המלחמה. כ. הציעה לי לארוז מיד את עצמי והמשפחה ולעבור לגור אצלה, על אף שהיא מתכוונת לעבור לגור בברלין בקרוב. היא מציעה לי לדחות את המעבר שלהם ולבלות איתי את הקיץ אצלם בבית.

(כפר שליו וקטן בשם "לנדאו" שליד פרנקפורט – שם הייתה קהילה יהודית גדולה בעבר – היא וגם בן זוגה עוסקים שנים רבות בשימור השרידים היהודיים בעיר , שיקום בית הקברות העתיק שהשתמר וגם פעילים מאוד במאבק נגד הניאו-נאצים בגרמניה.)

תוך מספר שעות הגיעו מיילים נוספים ודומים מרחבי העולם :

הזוג אצלם התארחנו לפני שנה מהעיר התאומה זיגן, תלמידים שלי בעבר ובהווה , כולם פנו אלי בהצעות נדיבות לאירוח מלא כפליטה מהשורה. היה קשה לבחור בין גרמניה, בלגיה, ניו יורק, דרום קרולינה ועוד, אז דחיתי את ההזמנות בנימוס ובצער – (מה רע בחודש אירוח באירופה הקרירה?) ניסיתי לברר עם כל הכותבים מה הם רואים שכל כך הבהיל אותם?

חברתי הבלגית עובדת כמתורגמנית סימולטנית באיחוד האירופי. שהתה בוועידה של הEU באיטליה בעת פרוץ המלחמה, היא כותבת:

"בטלוויזיה כאן רואים את משחקי המונדיאל כל היום, ובחדשות תמונות של פלסטינים בוכים על מר גורלם מול האויב האכזר. לאיש אין מושג, וגם לא מעניין אף אחד על מה נלחמים, הרקע לסכסוך ומה הביא לתוצאות הנוראיות. ההפגזות על ישראל לא מוזכרות כלל. כאן אתם הרעים!"

בטלוויזיה בגרמניה התמונה קצת שונה: יש תחנות שכן מציגות את שני הצדדים של הסכסוך ומציינים את הנזקים גם שלנו. יש לציין שהידידים שלנו בזיגן ובעוד מקומות פועלים באופן מאוד אינטנסיבי כדי להעביר את המסר של ישראל לכל מי שסביבם. הם מבקשים סרטים ומאמרים ואף תמונות ומעבירים אותם למעגל חברים רחב כדי להשפיע על דעת הקהל.

בארה"ב "מלחמת" הדמוקרטים ברפובליקאים נמשכת במלוא עוזה וההצגה של הסכסוך שלנו מושפע מאוד מהדעות של מפעילי התחנה. כמובן שכל צד בוחר להראות את מה שמשרת את האידיאולוגיה שלו. עם זאת, לרוב לא חושפים בפני הצופים את הסיפור הרחב של המזה"ת והמעורבות האמריקאית בכל הנושאים. והאמת ? למי באמת אכפת? לאף אחד!

קלטתי הרבה תסכול מידידי הוותיק (79) שחש שהאנטישמיות ממנה ברח כשהיה ילד צעיר באירופה, חוזרת ומוטחת בפניו בארה"ב שם חש בטוח.

באמת התרגשתי מכל הפניות הרבות שקיבלתי וההצעות הנדיבות. חשתי שיש בכל זאת מי שאכפת לו. באמת, כתגובה למיילים הר"מ גייסתי את עצמי לכתיבת מייל יומי באנגלית – עם מסרים מרגיעים יחד עם שיקוף מחיי היום יום של אזרח ישראלי. בלי התלהמות, רק עובדות, תחושות אישיות, רגשות. ביקשתי מכל מי שקורא להעביר הלאה את המייל לחברים ולתפוצת מייל שלהם. לא, אני לא נאיבית. מבינה ויודעת שזו טיפה בים, אבל אולי מישהו יקרא וישנה במילימטר את השקפת עולמו. אולי איזה אזרח אירופאי או אמריקאי אקראי יבין. גם אם לא, לפחות חידשתי את הקשרים החמים שלי עם הרבה ידידים, שחושבים עלינו מרחוק.

דברים שרואים משם… הם מאוד שונים כאן.

ראיון עם החייל הבודד שמאמצת משפחת הרץ